קודם:

אני יושבת מול המחשב, גרב תפורה ממולאת בחיטה מחוממת כרוכה מסביב לצווארי.

מהצד השני של המסך יושב המכונף, שמזה שנה סובל מכאבי צוואר עקב תאונת דרכים.

הוא אומר שהוא דווקא ניסה, ואפילו זכר להוציא את הכרית שלו מהמיקרוגל,

אבל הכרית לא מספיק גדולה כדי להשאר על הצוואר, והכורסה גבוהת המשענת נשברה. 

'סדר, אני רושמת לעצמי. סוף סוף מתנה שתועיל במשהו.

אז: 

שיחת המינימום המקומי. זה מסתיים בעוד פרידה. 

אני מאיימת עליו ממאחורי המסך המסך שאם ממילא לא ניפגש ,

אז הוא יכול גם לשכוח מהמצלמה של אבא, שהופקדה בידי לצורך ניסוי ותהיה.

"ותמורת לילה?" הוא שואל, ואני אומרת לו "אולי בעוד קצת, עוד לא."

אחר כך: 

הוא מתקשר ראשון, אחרי שלושה ימים של שתיקה לא מתוחה אבל שאופייה לא הוכתב.

אני בבסיס, הולכת לישון בעשר. באחת עשרה הוא מצלצל (שוב, אחרי שבשעות העבודה היה בלתי אפשרי לדבר).

לא ניסיתי להתחיל עוד דיון פרידה כשאמרתי שאני מעדיף לא לתכנן איתך דברים מתמשכים, הוא אמר.

פשוט רציתי להצביע על כך שאנחנו נעשים יומיומיים, ולהזכיר לך שאת לא חברה שלי.

את יכולה להתקרב כמה שאת רוצה, אבל אני אדחוף אותך מנקודת המינימום המקומית הזאת.

הנקודה מתנגדת.

אני מגחכת עליו מתוך שהוא כמו ציפוי טפלון למחבת. שהוא כל הזמן דוחף לי לפנים: לא נדבק!

הוא, הער, יודע את האיבה שלי ל"לא נדבק" הזה עוד יותר משאני, מתוך השיחה המנומנמת, קולטת.

הוא עושה עמי חסד ולא מזכיר שה"לא נדבק" שלי יותר גדול משלו.

הרישום בסוף השיחה מראה על 51 דקות.

אחר כך אחר כך:

יש להם מפגש משפחתי בהופעה של חווה אלברשטיין. הוא צריך להחזיר את המצלמה לאבא,

ואנחנו קובעים זמן ושעה ודיון בנושא מצלמות שיימשך בערך כך וכך, ודי עומדים בזה, עד שאנחנו מפסיקים לעמוד.

אחר כך אחר כך אחר כך:

הוא (צועק אלי מהמטבח, הגרב במיקרוגל): אז זה מה שהיה לפי ההסכם, לא? את מביאה לי את הגרב ואנחנו שוכבים?

אני (מתקנת אותו): זה היה אני מביאה לך את המצלמה של אבא ואנחנו שוכבים. הגרב במתנה.

הוא (מבליע צחקוק): מזל, חששתי שתגידי שעל הגרב אני עוד חייב לך.

מכיוון שאנחנו חיים יותר ויותר באורבניה,

בעידן הכל-בו והסופר-מרקט,

נפקד מן הרחוב שלי מקומה של הרוכלות הזעירה.

כשפוקעת הסבלנות שלי כלפי השרוכים שנפרמים פעמיים ביום

אני נאלצת להסיר את הזוג המוצלח מן הנעליים הקודמות.