הכל השתנה להיות בדיוק אותו דבר |
|
קטעים בקטגוריה: .
לקטעים בבלוגים אחרים בקטגוריה זו לחצו .
אה, כן
[שלא על מנת לגנוב את תשומת הלב מהמִרְצֶדֶת]
בעקבות השיחות ההן אני קוראת ספרי פסיכולוגיה, וליתר דיוק ספרים עם מאמרים של ויניקוט.
מצאתי בספר שאני קוראת [1], בהקדמה (מאת אסנת אראל), את המילים הבאות:
"ואכן, כתיבתו של ויניקוט היא לעתים מעורפלת, דחוסה וחידתית.
ויניקוט משחק במילים ויוצר שפה משלו, שהקורא יכול ללמוד רק אט אט,
ובתנאי שלא התיאש בתחילת המסע"
נשמע מוכר משהו!
[1] "עצמי אמיתי, עצמי כוזב", הוצ' עם עובד, 2009
| |
ופעם אחת קראה בשמו של מישהו
ופעם אחת קראה בשמו של מישהו ושלושה או ארבעה הצביעו עליו ודווקא הוא איחר להגיב, כי לא שם לב שקוראים בשמו, ורינה אמרה לו: "כמה שאתה מטומטם, אתה לא שומע שקוראים בשמך?" אבל היא היתה המטומטמת, כמובן, כי לא הבינה את מה שכל חייל מבין: לאט לאט אתה מתרחק משמך כמו אוניה, ואין אתה שומע את קולך קורא בשמך, וגם בקול הוריך אינך שומע את שמך, כי מה פתאום קוראים הורים לילדיהם בשמות משפחה שלהם. לאט לאט נשאר שמך רק בפי אויביך, ושמך המלא מבשר רעות, היגוי אחד מעליבך ולפעמים אתה מקנא קנאה עזה בכינויו של פלוני, למה אין מכנים אותך בשם אוהב.
["עם, מאכל מלכים"/יצחק לאור, עמ' 133]
| |
דפים:
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
