אני שוב לא שתיל, כבר גזעון, אבל בעציץ, מחפשת את האדמה שלי.

מזמזמת "הילד בן שלושים, אבל עדיין לא יודע מה יעשה כשיגמור את הצבא",

ונבהלת: אני בת 25 אני. הייתי. בחודש האחרון חגגתי שוב ושוב יום הולדת,

אבל גם זה היטשטש יחד עם הנסיון להתעלם ממה שקורה מסביבי.

ועדיין אני בת 25 אני, בצבא, ולא יודעת לאן אני רוצה להמשיך ובמה.

אני מרגישה (למרות שזה לא נכון ב100%) תלושה ונטולת עוגנים.

מדהים אותי להבין שבמרחק עשרים דקות נסיעה, החיים ממשיכים אף הם,

הגבינות במקרר מרקיבות, העגבניות מתחלפות, מאפרות מתרוקנות.

אנחנו באמת סובבים בשתי דרכים שונות, יום ולילה לאורכן.

שאר השיר- אני לא בטוחה שמתאים.

(גם אצלי דברים יגיעו ויחלפו, אבל אני לא נשמעת לי כמו סיפור).

מבקשת את המגע.

שאלתי היום מישהו מהצבא אם אפשר לעגוב עליו, והוא שאל מה זה.

"להטריד אותך מינית", אמרתי לו, ואז הוא חשב קצת ואמר: "אה נכון, עגבת."

כמובן שהתגובה שלי להאשמות כאלה, אמנם הבלתי מילולית הפעם, היא "עגבת אחותך!",

אבל עד שהוא הצטדק "מאותו השורש!" כבר לא נשאר כל כך למה להתחבק.

לא מצליחה לתפוס את המכונף. כל הזמן הוא עסוק, ובדברים אמיתיים.

(חברה מהצבא אומרת שזו טקטיקה כזו של בנים, שיש להם תקופות של "קרוב" ותקופות של "רחוק", והיא מכנה את זה "הוא עושה לך רחוק".

אבל משום מה לא נראה לי, נראה לי שהוא פשוט מתרחק.)

הנה חוזר ההומור, בשקט.

זה בסדר, יֶה בסדר, נו.

מה את כזאתי.