גיאחה פרסם בעונג שלו איזו תערוכונת, שנערכת ב"מתחם", לא פחות,
המתכנה "המדחס". אני מזהה לפי הכתובת:
מדובר בחלל קטן שאמני רחוב עורכים בו תערוכות חצי קונבנציונליות.
בפעם האחרונה הלכתי עם המכונף.
הוא אומר "לא, צפוף מדי" ולא מתכוון למתחם, אלא להיתכנות של מפגש נוסף בינינו.
אז החלטתי ללכת לבד.
מרגע שאני יוצאת מהבית, מוזר לי לגמרי הרעיון.
אני מנסה לגרד מתי הלכתי בפעם האחרונה לאירוע תרבותי עם עצמי.
למוזיאון הלכתי עם התלתלים או עם שירילי, אפילו במצעד פגשתי קודם את הדודה מירושלים.
אני יורדת מהאטובוס בתחנה יחד עם עוד שתיים, אחת בתספורת מוזרה ואחת עם מבטא,
כדרך הבודדים משקללת את הסיכויים שפניהן מועדות לאותו מקום. אכן.
ובפנים כולם ייחודיים. אני מרגישה ייחודית בהיותי אי-שונה לגמרי.
הזמן הכולל של הנסיעה מנצח את הזמן הכולל של ההתבוננות בתערוכה,
אבל עדיין היה מעניין, ואם יתפרסם עוד אחד כזה, בהחלט אלך.
המוח שלי משחק איתי משחקים מוזרים.
הרחוב של המכונף ארוך ומתמשך, ובכל זאת בדרך הלוך וגם בדרך חזור
אני מגלה שאני מתהרהרת ומאבדת ריכוז בדיוק על אותו איזור
שיכולתי להסתכל לתוך הרחוב שלו, ואבד לכאן ולכאן.
נ.ב: מישהו מכיר בדיחות כאלה בעברית?