|
קטעים בקטגוריה: -.
לקטעים בבלוגים אחרים בקטגוריה זו לחצו .
לילדה שהייתי:
זה באמת הכי גרוע שאנחנו אי פעם נגיע.
תחזיקי מעמד בובה, בסוף ניפגש, ב2011 מול הכיור בשרותים.
את תקיאי מררה עצמית, ואני אצחצח שיניים.
| |
 הקרסים הקטנים
ושוב אני נדמית לי מתהלכת בעולם כמכוסה בולקרו,
צמדנית, תמיד מחפשת לראות את עצמה כדיאדה, צ' פלוס.
אני חושבת שזו הסיבה שאני לא רוצה לעלות בדרגה,
אני אצטרך ללכת לבד למקומות ולעשות לבד דברים.
איך אעבור דירה ואפילו את הרחוב אני לא יכולה לחצות
בלי לתפוס את עיני מישהו
ומישהו עוד
ולהביט במסך הפלאפון?
| |
או שלפי שיבולים ידקרוך, ותמתק דקירתם.
(הבוקר שלי).
ומה אם האינטרנט היא המרחב השלישי שלי?
שאותה אני ממוללת כדי להרגע את עצמי (סעיף ג')?
האם אי פעם אסוג ממנה ואעשה לעצמי מקום במרחב האמיתי?
זה מזכיר לי את השיר של רחל, בבוא:
וְזֶהוּ? רַק זֶה?
וְאֶל זֶה לָשֵׂאת
עֵינַיִם כָּלוֹת,
וְאֶל זֶה
שְׂפָתַיִם צְמֵאוֹת לְשַׁרְבֵּב,
וּבָזֶה לְחַמֵּם
אֶת הַלֵּב
בְּצִנַּת לֵילוֹת?
בְּשֶׁל זֶה לְנָאֵץ
אֱלֹהִים,
וְלִבְעֹט
בְּעֻלּוֹ?
זֶה... וְתוּ לֹא...
תּוּ לֹא?
כן, ככה זה מרגיש, כמו תחליף זול וזה כל מה שיש לי. איזה פחד.
איך ילדים זונחים את אובייקט המעבר שלהם, ומה עושים עם חוסר הנחמה שבאי היכולת להחליף את מה שיש (בעצמו)?
הרי רק בימים האחרונים קראתי את הסיפור על האדם ללא חפצים, מה החליף אצלו את ההיקשרות לחפצים? זה הרי היה הנרטיב של החלפת החפצים, הסימול שלהם כמשהו טקסי ובעל ערך, החלפתם בכסף, אבל כולל תעוד אשר מאפשר לראות שהם לא היו לשווא, שאפשר לייחס להם משמעות. החלפת החפץ בסיפור החפץ, שהוא בתורו גם הזמנה לבית קונה החפץ.
זוהי אמנות התחליפ. צריכה למצוא את הפוסט ההוא שוב ואת השיר של נורית זרחי ולעשות פוסט.
תחליפ / נורית זרחי
לא תוכל להשאר בחיים, מבחי להשתמש באמנות התחליפ.
המים מחליפים עצמם בבוץ, ככה גדל יער.
להחליפ את עצמך פירושו לחדול צלהיות,
שוב איבדתי אהבה, שוב אני קונה כלב.
באופן הזה היו לי כמובן יותר מכלב אחד,
יותר מבית אחד, שלא לדבר על להקת מטריות.
איך אוכל לחיות עכשיו, ואיפה אמצא אהבה אחרת?
לו רק ניתן היה להחליפ אותו דבר העצמו
עיניו של הכלב החדש תלויות בי,
כאילו לא ייתכן כלל להפרד או להינטש.
היתה לי חברה שחיכתה עשרים וארבע שעות לאהובה ברכבת
עד שהעולם יספור עצמו אל יומו הראשון.
בתים נאמנים לעצמם עד שהם מתפוררים.
אני מבינה עכשיו איך מתו על דתם המאמינים בשקר.
מי שחושב כך לעולם לא ישתכלל באמנות התחליפ,
אני אומרת לעצמי: קדימה, שימי רגל ראשונה בבלתי קיים.
איזה כיף זה כשיש לי נושאים לפוסט. וכמה מפחיד זה כשאין. כמה מפחיד זה להתמודד לבד עם האפשרות שקיים אצלי משהו שהוא בעליל ה"שמיכי" שלי, ושעליו יהיה לי קשה לוותר ולאבד. ושעדיין הוא נמצא איתי רק בעירותי, אני לא יכולה לקחת אותו איתי אל השינה, זה גורם לי לדחות את השינה, לפפחד לעצום את עיני. אולי אני צריכה בובה של האינטרנט באמת, משהו שיזכיר לי שהקשר יישאר שם גם מחר (מצחיק, אובייקט מעבר לאובייקט מעבר) אולי אני צריכה משהו שיחליף את האינטרנט בעבורי, איזה כישוף שיבטיח לי שאני יצירתית וראויה להכרה גם בלעדיו.
כן, אולי אני צריכה להתחיל לפרסם שירים בקרן רחוב, לתלות אותם על לוחות מודעות בככרות, לפרסם גרפיטי שירה, העיקר שלא על האינטרנט. כן? האם זה יכול להיות שזה מה שאני צריכה? וואו, כמה הזוי זה שפתאום חלק מהרציונל של דברים כאלה מופיע בפני. את מופיעה, לכן את קיימת, זה עדיין עניין של תחליפ. אני עדיין קיימת מקרטון, קיימת עם קביים, קיימת באופן סמלי וניתן להוכחה, ולא לתחושה פנימית.
איך אני יוצרת לי תחושה פנימית של קיום? את זה אני עוד לא יודעת. אולי התכתבות עם עצמי? אולי מתוך תשובה לעצמי אצור לעצמי עצמי? אולי בגלל זה זה נקרא "חזרה בתשובה"- אני כבר לא מרגישה כאילו יש רק מזכירה אלקטרונית כשפונים אל תוכי, לכן אני חוזרת בתשובה. זה תהליך שסופו אוחז בבטחה: יש לי תשובה. היתה לי תשובה, נעשתה לי תשובה, אני בעלת תשובה. כן. אולי זה פירוש המונח בעל תשובה. שרכש את אלוהיו לעצמו ולכן הוא עכשיו בעל תשובה. להיות בעל תשובה, זה דבר עם בעלות, וגם עליו כמו שאמר ויניקוט על אובייקט המעבר, אף פעם אין לשאול את הפעוט אם הוא יצר אותו או שהיה זמין לו תמיד ומנין בא, כי זה הורס את החוויה וזה עלול לפגום בקסם. כן, זה נכון, אלוהים הוא אכן החבר הדמיוני הכי נפוץ בקרב בני האדם.
איזו אמת חשובה נובעת מזה, איזה צורך אנושי בלתי מדובר. אני אוהבת את חוסר הנכונות שלי להסתפק בשקט מאתמול, איך הוא בכל זאת היום לובש צורה של פוסט בנושא המרחב השלישי ותחליפים מכל סוגיהם, "שמיכי" וחברים דמיוניים ומה שהם מייצגים עבור מישהי כמוני, שרק עכשיו נהייתה פעוטה. איך זה שאני עם העצמי הפעוט שלי כבר שואלת כל כך הרבה שאלות התמודדות, והאם ללא עצמי השאלות האלה לא קיימות?
הרי הן היו קיימות כל הזמן.
האינטרנט הוא הרי המרחב השלישי שלי כבר שנים, מה פתאום אני רוצה לוותר עליו? כי אני פוחדת מתחושת הנתק, מכך שאני לא יכולה להבטיח שאקום בבוקר והחיבור יהיה. אתמול פתאום כשהמחשב היה כבוי- התרוקנות, אזלת יד. כן, זה ביטוי נכון. מטאפורית ידי אזלו, לא היה לי במה לאחוז. מה אעשה בפעם הבאה שזה יקרה? לאן להוליך את היד כדי שלא לאזול? אולי לאותו המקום שבפנים הזרוע שהוא המקום של תחושת העצמי? ואולי אני מפחדת ליצור במקום זה תחושה של העדר, במקום תחושה של עצמי. זה רק עניין של זמן עד שהנחמה תתחיל להיות מסומנת על ידי אל-נחמה.
אני רוצה שהמרחב השלישי שלי יהיה קונקרטי, לא אלוהים, ולא המחשב שלי, אבל זה קשה. מה יהיה לא פיזי ובכל זאת לא ניתן יהיה לאבד אותו? אני פוחדת לקום בבוקר ושהבוקר בי לא יקום. זו אולי ההשלכה הכי מפחידה של כל זה, אני עדיין נמצאת באימת מוות. מדי לילה ומדי בוקר.
אולי זה מה שרחל הסתירה בשיר שלה זמר, בוקר וערב לך ועליך שרו שירי. יש וניתקה השרשרת כמעט- רגע ושבו ושרו עליך- אהב ושאט. אולי הוא היה המרחב השלישי שלה, אולי הוא היה ה"שמיכי" שלה.
(כן, גם רחל לחצה שוב ושוב על הלחצן של הrefresh).
איך נפטרים מתחושת הדחיפות והתלות במרחב השלישי ומתחילים לאפשר לו להתקיים, להיות בטוחים בו ובקיומו ופשוט לאפשר לו, להניח, לו, להתקיים לצדך, בצדך, אתך. גם בלעדיך. זה תנאי לעשות אדם כלשהו אהוב.
(הערה:
בינתיים- התקנתי תוכנה שמכבה לי את המחשב בשעה קבועה מראש.
אני צריכה עזרה חיצונית בלכבות את המקום הזה).
| |
דפים:
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
