לפני כמה ימים חשבתי שוב על השיר הזה [מילים, ביצוע דנה ברגר, ביצוע אחינועם ניני] וקראתי בו שוב אחרת, את לאה גולדברג, את רחל, אותי.
א. אני עומדת בלב המדבר / אין לי אפילו כוכב אחד / והרוח אינו מדבר אלי / והחול לא ישמור את עקבות צעדי.
אדם שאין לו גבולות משל עצמו לא יודע איפה הוא, איפה קצותיו, ולכן גם לא מרגיש שהוא משאיר חותם על העולם.
אפיפנומנליזם, קורא לזה הקורס שלי ב"מבוא למדעי הנפש".
להיותו של משהו (במקרה שלי, החוויה של מישהו שהוא) תופעה שעומדת, צופה, מעל הדברים, אולי מושפעת בעצמה (אפילו יכול להיות שהיא עצמה לגמרי מעוגנת סיבתית בעולם), אבל לא משפיעה בשום צורה וגם ללא הכח (הפוטנציאל) להשפיע. מרחפת על פני המים, בלי שאי פעם יהיה אפילו סיכוי שמשהו, אמירה או פעולה, ישפיע על העולם. שום "יהי אור". התחושה המתסכלת שאני כאן וכל העולם "שם". האדם השקוף, תסמונת דנידין, התהיה של קרוק "איך יודעים שאתה קיים?", בית א' של "שלשה ימים", מסע ללא שם. כולם ביטויים של אותה תחושה נפשית.
ב. קראתי ענני, לא ענה לי
ואיום האינות שמתלווה אל התחושה הזאת מוביל לצעדים חריגים.
אני לא יודעת מי אני? אה, אוקיי. אז אני אהיה אתה.
הופ, מתעלקים על מישהו למטרות אימוץ העצמי שלו. אבל בשביל לראות אותו מספיק טוב בשביל להיות הוא, צריך שהוא יפתח את הדלת.
וככה כל חסרי הגבולות בפאתי המדבר שלהם "מוצאים את עצמם" מול קיר שהם בטוחים שהוא עיר בצורה.
והם קוראים ענני. עוד ועוד ועוד. ואם ההוא שדופקים על דלתו יודע כבר קצת מהלכות העולם הזה, הוא נשמר מאוד לנפשו מלפתוח.
והרי גם אם לא- אם אין הזדהות מוחלטת, אם אין מזיגה מוחלטת, אז זה לא נחשב, הדלת עדיין סגורה, ההתדפקות עדיין נמשכת.
עד זוב דם. וגרוע מכך, עד כלות.
וכאשר כבר "נואשת" ואת "רוצה" לעזוב את זה, אין לך תחליף אחר. אז למעשה אין לך ברירה.
משהו "קטן" עוד דוחק בך להמשיך את אשליית ההיתכנות. את מתנחמת בסוף הלילה, מילה או מבט,
משהו, אפילו לא רך, אפילו דרדר, בשדה העקר של התקשורת הזאת, והנה שוב העקירה הזאת נדחית למחר.
יש לא הבחנתי קול מענך. יש וניתקה השרשרת- כמעט. רגע- ושבו, ושרו עליך. שרו עליך, אהב ושאט.
שהרי הרבה יותר קל להעסיק את המחשבה באי ההיענות מאשר בחרדת הכליון הקודמת.
מוזר שאין באין בשיר הזה את העובדה שעצם ההתדפקות היא שמשאירה אותה בחיים,
במקום זה אנחנו מקבלים את החותם הסופי בעלות השחר: בבוקר-אין-טל עלתה החמה, וכך מצאוני שומרי החומה.
ג. שלשה ימים לא מש זכרו ממני, וברביעי
זה הבית שאני לא מבינה איך לאה גולדברג כתבה.
אני עדיין תוהה בקשר לחוויה הזאת.
מצד אחד לפי הבית הזה היא מארגנת לה מבנה מספיק מאורגן בשביל שיהיה לה שם דברים של בית (סכין לפרוס בו את הלחם), ואפילו כל כל הרבה גבולות שיש משהו לפתוח בו צוהר.
ובכל זאת כשהיא רואה את הים, עדיין היא ממשיכה לחפש את אותו הדבר ולא למצוא אותו בעולם:
"וברביעי ידעתי שהים יפה מאוד ומרחבו כחול ובמשב הרוח המלוח ריח הים, לא טעם דמעותי."
לא רק שהיא לא רואה את עקבותיה בעולם, היא גם מזהה נכחה שהעולם לא מהווה התגלמות שלה כולו,
והיא עצמה הרי לא קיימת (בעבור עצמה) כחלק נפרד שיכול להתקיים בעולם כעצמות נפרדת,
בלי מזיגה או התגלמות, ואז מה נשאר?
כנראה את ההסתגרות האפאתית, את שוויון הנפש המזוייף, ער רק לדפיקות הלב, שהוא (בעיני) הנסיגה שבדכאון קשה שבימים לבנים [מילים בתוך הוידאו].
ובדיחה שעלתה בדרך:
"הלכתי לדפוק על שער אחר"- אפשר גם להתייחס לזה איך שאיתן מסורי אמר את זה:
"ואם היא לא עונה אז לא צריך לומר נואש, מוצאים אובייקט אחר ומתחילים שוב מחדש"