א. קרובים וחברים.

דווקא במרכז פגשנו במקרה חבר שלו מהצפון,

ובצפון מילצרה בשולחן שלנו לא אחרת מבת הדודה של המתעלמת.

ב. ערימת הדיסקים- שלו.

כשנכנסתי לאוטו התנגן הפייבוריט שלו, מאיר אריאל.

צר לי להודות, שהאוצר פשוט לא בשביל הסבלנות שלי.

כמו בספר ההוא, שנקרא פרק פרק ורק כך יכולתי לצלוח אותו,

כך מאיר אריאל מתבדד לשיריו ורצף שלו הוא בלתי נסבל בעיני. 

המוסכמים גם עלי:

כספי וגרוניך,

קורין אלאל

פוליאנה פרנק

דני רובס

(בעצם, אם מסתכלים על הרשימה, חלק מהזמן נדמה שגם הוא לסבית)

סלעי מחלוקת (דיסקים שלו, אני מזכירה):

אני- לנון (בסדר בסדר, עד הקטע שהמפוחית קודחת בראש)

הוא- יודית רביץ (כי לא במצברוח. רק כי הרגשתי לא טוב.)

המנעות משותפת:

חווה אלברשטיין. יש, ואפילו כמה,

אבל היא כה מוסכמת שבטיול מעניין וטוב אין מה להתרפק עליה.

ההפתעה- דיסק חצי אינסטרומנטלי- עשב בר.

מהדרך, אצל החברים שלו, הרמנו:

* יש ביצוע נוסף ל"פגישה לאין קץ", בדיסק "חמלה" של חמי רודנר.

(אם יש כאן מישהו שמחזיק בו, כתוב אלי, כדי שאוכל להוריד אותו ממך.)

* פעם, באיזה יום עצמאות, עשו משאל על "מהו השיר הכי ארצישראלי בעיניך".

שרנו (דאז?) איציק מרדכי בחר את "משירי ארץ אהבתי" (גולדברג, נכתב על ליטא.)

מסר חינוכי:

צאו לתרום לפיתוח הצפון.

(לא, פשוט ממש לפני רגע עברה פה אירוניה...)

היינו בים.

להתחבק לא התחלנו אפילו מפאת הצקות סטייל "מה השעה" ו"יש לך אש".

אחר כך חטפו לי את התיק וברחו.

דיווחנו למשטרה, אחר כך הלכנו לערוך חיפושי-פנס בגבול יפו,

והיה, אמ... לגמרי בסדר. 

לא היה זמן לחשוב, לא היה זמן לדאוג,

לא היה זמן לבכות או להעלב אפילו טיפה.

אני חושבת שמחיקתי מעל פני הארץ לכמה ימים

(אובדן ת"ז ויתר המזהים המודפסים והאלקטרוניים.

כן, גם של הצבא.)

בהחלט היתה הרבה פחות מפחידה מהאלטרנטיבה.