אומר לי המכונף בעיניים בורקות.

מכונף: היא צדקה, המתרגמת! הוא באמת ספר שמשמח חנונים! וגם את תאהבי אותו מאוד.

צ': הו, אבל שמעתי על הספר הזה מההיא שכבר לא במשרד, והיא גם אמרה שהוא טוב.

מכונף: ואת לא סומכת עליה?

צ': תראה, היא דווקא גם חנונית, אבל בוא נגיד שאנחנו לרוב לא רואות את העולם באותו אופן.

מכונף: ...

צ': היא הרבה יותר "מערכתית" ממני. הסטנדרטים שלה כאלה... מסורגלים, (מחווה באוויר) עם זוויות ישרות!

מכונף (צוחק): את יודעת, בדרך כלל עקרונות ואמות מידה הם דברים ישרים.

צ': כן, אבל זה מוגזם אצלה! אתה יודע איך זה, במפה כדי למדוד מרחק מודדים עם חוט, לא עם סרגל.

(בכל זאת, ספר טוב. הסכמנו).

בספר "הדרור" [1], שאהוב עלי וגם על המכונף מאוד (ראו כאן את הסיפור הנוגע לכך), ישנם כפרים של חייזרים המכנים את עצמם "רונה". הם חיים, כאמור, במין קומונות כאלה, והנה תיאור של אחת המסורות שלהם.

(עמ' 276, אחד המשתתפים במשלחת מכדור הארץ חולה, חבר משלחת אחר מתייעץ עם אנשי הכפר):

הוא ניסה להסביר מה לא בסדר עם ד.וו, ושאל אם מישהו זיהה את המחלה הזאת, ידע מה גורם לה או מה יכול לעזור.

"זה כמו כל חולי", אמרה לו מאנוזאהי. "ליבו משתוקק למשהו שהוא אינו יכול לקבל". 

(עמ' 282, אחרי סירוב):

הילדה נראתה שבורה, אזניה בחצי התורן וזנבה שמוט, אבל היא לא ויתרה והקדישה את חצי השעה הקרובה לשידול, מנסה לשכנע אותם לבוא. כאשר התברר ששיטה זו לא תעבוד, היא הכריזה על עצמה "פוראי" ואיימה לחלות כמו די מפני שליבה היה עצוב.

(עמוד 336, קפיצה בזמן, דיון מאוחר במאפיינים האלה, כל ההדגשים במקור):

ד"ר אדוארדס האמינה שקיים קשר הדוק בין מושג ה'לב' לתיאוריית המחלות של הרונה, וששתיהן שימשו כצורה מתונה של ביקורת חברתית. הרונה אינם תוקפניים במופגן והם טוענים שהם אינם מתרגזים לעולם. אם, לדוגמה, מישהו היה נענה בסירוב לבקשה סבירה, או שרצונו סוכל, או שהתאכזב בדרך כלשהי, אותו פרט היה נופל למצב של פוראי. כאשר אתה פוראי, ליבך עצוב ואתה עלול לחלות או להיות מועד לתאונות. לגרום למישהו להיות עצוב הוא דבר חמור ביותר, כן? אם אתה גורם למישהו אחר להיות פוראי, אתה מרגיש לחץ חברתי ניכר להיענות לבקשה או לספק פיצוי לצד הנפגע לכאורה: להתנצל או לתת מתנה כלשהי שתחזיר את השמחה לליבו של הקורבן.

"אני מתרה כי לבבי עומד להעשות פוראי אם לא ניפגש בקרוב, נא הערכתך לסיכויים",

אני שולחת לו אסמס. והוא - שולח לי פירוט של הערבים הפנויים שלו בשבוע הקרוב.

הפוך על הפוך על הפוך.

עודף גירויים, לא כולם קשורים אלי ולרגשותי, מוציא אותי משלוותי.

בספר המד"ב (?) "הנידחים" של זנה הנדרסון יש דמות של ילדה שמינקות מסוגלת לקלוט את כאביו של הזולת.

היא ואחיה (המספר בפסקאות הבאות) נותרים יתומים בערך באמצע הסיפורון המוקדש להם.

ובטי החווירה ורזתה מיום ליום. כמעט שנה עברה, ויום אחד מצאתי אותה מכורבלת במיטתה כמו כדור מצומק. עיניה היו עצומות בחוזקה והיא נשמה נשימות חטופות, ששבו ויצאו מפיה באנחות חריפות.

כמעט השתגעתי עד שהצלחתי סוף-סוף להגיע אליה ולרפות אותה מעט ולאחוז באחת מידיה. אבל בסופו של דבר פקחה עיניים קהות ומזוגגות והביטה בעדי.

"כמו סכר," התנשמה בטי. "הכל מצטבר בתוכי. אי-אפשר אחרת... אי אפשר! נולדתי ל..." מחיתי ממצחה את הזעה הקרה. "אבל הכל הולך ונערם בתוכי. צריך להיות פתח. אני צריכה לעשות משהו! פיטר פיטר פיטר!" היא התפתלה במיטה ודחסה את פניה המעוותים אל תוך הכר.

"למה את מתכוונת, בטי?" שאלתי והפניתי את פניה אלי. "למה?"

"לרגל של גליב ולמותו של אבא ולבוהן של מר טיירי-שגר-לידנו..." קולה נמוג ונעלם בתוך שנים ארוכות של צער וכאב.

"אני אלך לקרוא לרופא" אמרתי בחוסר אונים.

"לא." היא הפנתה את פניה ממני והלאה. "למה להגביה את הסכר? הנח לו להשבר. מהר! מהר!"

"בטי, אל תדברי כך," אמרתי. בתוכי עלתה שוב הבדידות האיומה שרק בטי היתה מסוגלת לגרש אותה, מאז שמתה אמא. "אנחנו נמצא משהו... נמצא דרך..."

"אמא עזרה לי," התנשמה בטי. "היא עזרה קצת. אבל היא איננה. ועכשיו אני קולטת גם כאבי נפש! רינה פוחדת שיש לה סרטן. פיטר! הו, פיטר!" קולה נהפך ללחישה מאומצת. "הנח לי למות! עזור לי למות!"

כשאנשים לחוצים רק מרחפים בשדה הראיה שלי, מיד אני נהיית מתוחה ותזזיתית גם כן.

שמעתי את אחת השותפות שלי בצבא בוכה בשירותים ואין לי אף דרך לגשת אליה ולדבר אתה על זה.

זה כואב לי לפחות עשר דקות ביום מאז, ודברים הולכים ומצטברים. דברים הולכים ומצטברים.