שאת ניגשת לאדם

ואתם מתקשרים  

ללא מיצרים

ראית מיצר כ"כ הרבה זמן מלפנייך, שהוא צרוב ברשתית שלך

איך באת והוא לא היה שם

ואיך תלכי כשהוא לא שם.

איך פרוש לפנייך מרחב גבה-שמיים.

מה שמפחיד בזה, עוד,

שאת יודעת שתסתכלי אחורה ותראי מיצר

שנראה לך, בעצם, שאת גוררת אותו אחרייך בכבל.

מפחיד אפילו למצמץ לפעמים. בינתיים, בא חורף.

מתפרקד מול השמיים,

אפור לי ואפור לך,

נגיעות של שמש בשולי שדה הראיה.

חלק ומאופק ראיתי אותו,

מסגיר גלים בקרבת החוף

אדיש לענני נוצה 

במרחק 

הסתיו דיבר יפה ללא מילים

מאה וחמישים מעלות של רוחב לב

סירונת אחת בפינה

ומלוא האופק -

אופק.