לקח לי המון זמן למצוא את הסיסמה בקצה התלוש שתתן לי הנחה על מנוי לגלילאו.

לא שעממו אותי, הגלילאואים של ימי נוער שוחר מדע הרחוקים, ולכן אפתח בהם כמתאבן לרכישות המשכורת הכפולה והמכופלת שלי.

לקח לי הרבה זמן וזה היה לפני ארוחת הצהריים, ואני נעשיתי עצבנית מרעב בצד הזה של הבית,

בעוד שאבא שלי היה עצבני מרעב בצד השני. מתכון בטוח לצרות. 

שאלתי אם אני יכולה לקרוא ליד השולחן. אמא אמרה כן אבל (והצביעה לי לשאול גם את אבא)

אבל לא ענה ואני ספרתי אחורה עד חמש ואז הכרזתי "שתיקה פירושה הסכמה" ופתחתי את הספר.

אבא הגיב:

"מה, אני הרי הסכמתי,

מה, לא שמעת שעשיתי עם הראש?"

גחגחנו, וזה הסתיים בלי ריב ובמטבע לשון נחמד.

אני: אבל האף שלי סתום!

אמא: מה קשור?

אחותי (מתערבת): צ. תמיד מריחה כל דבר לפני שהיא אוכלת אותו, איך היא תתבל עם אף סתום?

אני: תודה.

אמא: אז תקנחי.

אני נאנחת והולכת למטבח לזרוק חצי כפית קינמון ולגרר יותר מדי אגוז מוסקט וג'ינג'ר (ולקמץ בפלפל) לתוך המרק הכתום.

-דקה וחצי אחרי-

אמא: הו... איזה ריח טוב...