אתמול לזמן מה לא יכולתי להשתמש בדפדפן (כשהמחשב משדרג את עצמו בהתנדבות...)

וזה נתן לי זמן להתעסק קצת עם התמונות מהאירועים המשפחתיים האחרונים שלנו.

לא, לא החתונה של אחותי, לשם למרבה הצער לא לקחתי מצלמה, אבל למפגשי ראש השנה.

היו לנו שניים כאלה, אחד עם הדודה שלי מצד אמא והשני עם המשפחה של בעלה של אחותי.

המסקנות: יש לי אחלה משפחה. בשני הצדדים גם כל המצטרפים החדשים (בעלים, נשים, חברים למיניהם) הם אנשים טובים

ובהתאמה גם התמונות יצאו- נינוחות, שמחות, לוכדות רגעים קטנים, ולא מלאות בהתנפחות ובמודעות עצמית.

ואפילו: נתתי את המצלמה גם ביד של אחותי,

וככה יצאו גם תמונות ממש נפלאות שלי. אפילו אחת צוחקת, לא להאמין.

כשאני מסתכלת בתמונה הזאת אני חושבת:

סוף סוף נהייתי יפהפיה.

וחוץ מזה אחותי המדהימה נתנה לי סוף סוף את מתנת יום ההולדת שלי

(היא קנתה אותה בפראג שהם נסעו להתחתן, יחד עם עץ הקריסטלים שבכותרת הבלוג):

יוצר קשתות בענן

לוכד שמש שמסתובב על הנעה סולארית.

אין אין אין על אחותי הקטנה. אין אין אין על אחותי הקטנה.

מזל שהיא בחיים ועושה כל מיני דברים שטובים לה ויש לה את עצמה ודברים משלה

כי ממש בא לי לגזור ולשמור אותה, בדיוק הפוך מלזכור שהיא בעצמה.

כמו שאמרתי: הגדלת הcapacity לאהוב ולהעריך אנשים.

אבל לפחות על "קשתות בענן" יש עוד וי ענק.

סוף השבוע היה שקט ככל שניתן להיות בבית שלנו, שזה אומר רק סצנה אחת ממש גדולה ואחת קטנה.

אבל הקטנה הזאת קרתה בדיוק על המשבצת שבה אני מתכוננת לעזוב והחמיצה את טעם הביקור כולו.

שוקלת ברצינות לכתוב מכתב אי-געגועים השבוע בדואר, לא בטוחה עד כמה כנות תתאים כאן.

איזו תועלת תצמח לי מנסיון שינוי העולם הזה ומה בצע לי בו.

אבל ברור לי מה בצע לי בו, זה סתם שוב הפחד. בגלל שאני פוחדת אני מעוניינת לטלטל את הספינה. 

גם אני כמובן ממש לא נקיה, ונראה שעכשיו יש לי הרבה על מה לחשוב, וגם זה מפחיד. חברים יועילו לי פה.

בקרוב אכנס למטבח לנחם את עצמי בתנועה קצובה של הסכין ורחש המחבת. 

ובינתיים, רעיון מעניין: משחק הדחיה, דרך ויה.

אני חייבת להודות שהוא משתדל.

הגיע הזמן להכין ארוחת ערב, ואבא אמר: אפשר שהרדיו יהיה דולק?

אמא אמרה: אפשר. ואני אמרתי: מעדיפה שלא

אז הוא שלף את נשק יום הדין- אמר שיש הקלטות של כל מיני דברים ואני יכולה לבחור את המוזיקה.

(הקלטות! מי עוד זוכר שהיו דברים כאלה!) אבל בחרתי.

ואז הספקתי להכין חצי מהאוכל ודי שכחתי מכל העניין בזמן שהוא ישב עם משקפי הקריאה

וחיפש בקופסה שבה עומדות כל הקלטות שבבית עד שמצא את ההקלטה של ההופעה החיה של יהודית רביץ.

ואז עוד קצת בזמן שהריץ (!) את הקלטת אחורה.

כשנגמר השיר "תמונה" אמרתי לו: אתה יודע מי כתב את השיר הזה? בחיים לא תנחש.

הוא הבין שזה צריך להיות מפתיע, אז ניחש:

אבא: יאיר לפיד?

 צ': לא

אבא: דודו טופז?

צ': אבא, אתה מכוון רחוק מדי. זו דליה רביקוביץ'.

אבא: אה. באמת לא הייתי מזהה.

צ': אבל אהבתי את הניחושים שלך.

אבא: אמרת "בחיים לא היית מנחש".