היום ראיתי לראשונה את שמו של המכונף כרוך באחרת:

"בערב נפגשתי עם X והמכונף"

שאלוהים יעזור לי.

אבל לא על זה אני רוצה לכתוב, זה יעצור אותי אולי בהמשך,

אבל מה שקפץ לי לעין לא היה זה בכלל,

אלא על זה שהיא הוקדמה אליו בדיבור.

איזה קסם זה, בלהיות אדם שלם ושווה וידוע,

עד כדי כך שמישהו כותב על שני אנשים או יותר ו...הופ

השם שלך מוצא את עצמו ראשון: הפלא ופלא: X והמכונף.

מגיע לו יופי, להיות עם מישהי שהשם שלה קופץ לפעמים לפניו. 

אני עדיין כותבת את זה.

יש לי מה להגיד, אבל בכל זאת אכנס למובלעת מתלה המעילים רגע. 

יש דבר כזה בעיני: להיות שווה בהשאלה. נגיד, כשהייתי עם המכונף הרגשתי שווה כפליים בשלו.

ולא רק בשל הוא עצמו ממש, שאם הוא על שלל גווניו מתעניין בי אני בטח שווה,

אלא גם בשל שטויות (נוספות, אני אכניס כאן את המילה "נוספות" ואמנע מנהמות זעם מצדו).

לדוגמה: אני איני שווה ומוצלחת ככזו שיש לה דירה מוארת ופתוחה וצבעונית ובה ליד הכניסה עומד מתלה מעילים.

אבל ברגע שיש לי חבר (אקס) שבכניסה לדירתו עומד מתלה מעילים, זה שווה כל כך שאני מתמלאת עליצות-שוויון-שבהשאלה-כזאת.

~אנחה~

מסביבי, אני מתכוונת לסביבי החברתי ולא לסביבי הצבאי,

יש כל מיני כאלה שנחשבות פמיות שוות. 

לפעמים מתחלף לי המבט כמו בתמונות העמוד-פנים האלה ואני רואה את המחלצות וההצטעצעות וכן לרגע חולמת להיות כזאת

אלא שאז אני שוקעת לי בריב עצמי בין חשק ואי חשק לשחק לתכתיבי הלבוש ההוא, המהודר,

חלק בי אומר שבין כה וכה אין טעם לכל זה כי בכל מקרה לא אוכל להיות יפה בו כי אין אני מאלה,

חלק מתחיל לחשוב על משקל ופיגורה ושערות פנים, ומולו מתרומם על הרגליים הקדמיות השפם

שכל עיקר עיקריותו לעמוד בפני אמא ולומר: אני שווה גם ככה.

וכל זה הרי חרטא.

להיות שווה זה לא כל זה.

וגם הפמיות השוות, הן לא שוות בכלל בגלל כל זה.

הן שוות בגלל ה"זה" האחר. ה"זה" האחר המחורבן ההוא.

מחורבן דווקא לא בגלל שהוא מחוץ להישג ידי, הו לא.

תרכיבו משקפי שמש, כי אני מצטטת טקסט שיכול לעשות לכם כווית ורוד על האישונים:

"הפחד העמוק ביותר שלנו הוא לא שמא אנחנו חלשים מדי.

הפחד העמוק ביותר שלנו הוא שאנחנו בעלי עוצמה שמעבר לכל שיעור.

זה האור שבנו, לא האפלה שבתוכנו שמפחיד אותנו יותר מכל.

אנחנו שואלים את עצמנו, איזו זכות יש לי להיות מבריק, יפהפה, מוכשר ואהוב?

למען האמת, איזו זכות יש לכם לא להיות?

אתם ילדיו של אלהים. כשאתם בוחרים לשחק בקטן אתם לא משרתים את העולם.

אין שום דבר נאור בצמצום האישיות שלנו כדי שאחרים לא ירגישו חסרי ביטחון.

נולדנו כדי לממש את הקסם האלוהי הגלום בנו.

הוא לא גלום רק בחלק מאיתנו, כל אחד מאתנו נושא את הקסם הזה בתוכו.

כאשר אנחנו נותנים לאור הפנימי שלנו לזרוח אנחנו מעניקים, בלי מודע, רשות לאחרים לעשות כמונו.

כשאנחנו משתחררים מהפחדים שלנו, הנוכחות שלנו משחררת אחרים." [1]

צלחתם? סלחתם?

הנשים השוות בחיי, גם אלה ששוות מרחוק, הן אלה ששוות בגלל הניצוץ הנפלא הזה,

שחושף שכל אחת מהן חשפה פעם פחד, או היתה כנה מאוד.

ואפשר להסתכל עליהן, ואפילו להסתכל על האנשים שמסתכלים עליהן, ופתאום זה ברור לגמרי.

וחוץ מזה לפעמים יש בהן רוך או איזה קסם אחר, כי פמיות שוות הן שוות עד מאוד.

יו, אני רוצה אומץ להיות שווה.

ובינתיים אני כאן כמו איזה ילדה שמחכה למרגלות הסולם של המגלשה ומייבבת "מתי תורי"

וזו בכלל לא השאלה,

זו

בכלל

לא

השאלה.

[1] מיוחס לנלסון מנדלה. הוא עדיין חי, למרות שאני בטוחה שצבא של שונאי ניו אייג' רודף אחריו עם קלשונות ברגעים אלה ממש.

עודף גירויים, לא כולם קשורים אלי ולרגשותי, מוציא אותי משלוותי.

בספר המד"ב (?) "הנידחים" של זנה הנדרסון יש דמות של ילדה שמינקות מסוגלת לקלוט את כאביו של הזולת.

היא ואחיה (המספר בפסקאות הבאות) נותרים יתומים בערך באמצע הסיפורון המוקדש להם.

ובטי החווירה ורזתה מיום ליום. כמעט שנה עברה, ויום אחד מצאתי אותה מכורבלת במיטתה כמו כדור מצומק. עיניה היו עצומות בחוזקה והיא נשמה נשימות חטופות, ששבו ויצאו מפיה באנחות חריפות.

כמעט השתגעתי עד שהצלחתי סוף-סוף להגיע אליה ולרפות אותה מעט ולאחוז באחת מידיה. אבל בסופו של דבר פקחה עיניים קהות ומזוגגות והביטה בעדי.

"כמו סכר," התנשמה בטי. "הכל מצטבר בתוכי. אי-אפשר אחרת... אי אפשר! נולדתי ל..." מחיתי ממצחה את הזעה הקרה. "אבל הכל הולך ונערם בתוכי. צריך להיות פתח. אני צריכה לעשות משהו! פיטר פיטר פיטר!" היא התפתלה במיטה ודחסה את פניה המעוותים אל תוך הכר.

"למה את מתכוונת, בטי?" שאלתי והפניתי את פניה אלי. "למה?"

"לרגל של גליב ולמותו של אבא ולבוהן של מר טיירי-שגר-לידנו..." קולה נמוג ונעלם בתוך שנים ארוכות של צער וכאב.

"אני אלך לקרוא לרופא" אמרתי בחוסר אונים.

"לא." היא הפנתה את פניה ממני והלאה. "למה להגביה את הסכר? הנח לו להשבר. מהר! מהר!"

"בטי, אל תדברי כך," אמרתי. בתוכי עלתה שוב הבדידות האיומה שרק בטי היתה מסוגלת לגרש אותה, מאז שמתה אמא. "אנחנו נמצא משהו... נמצא דרך..."

"אמא עזרה לי," התנשמה בטי. "היא עזרה קצת. אבל היא איננה. ועכשיו אני קולטת גם כאבי נפש! רינה פוחדת שיש לה סרטן. פיטר! הו, פיטר!" קולה נהפך ללחישה מאומצת. "הנח לי למות! עזור לי למות!"

כשאנשים לחוצים רק מרחפים בשדה הראיה שלי, מיד אני נהיית מתוחה ותזזיתית גם כן.

שמעתי את אחת השותפות שלי בצבא בוכה בשירותים ואין לי אף דרך לגשת אליה ולדבר אתה על זה.

זה כואב לי לפחות עשר דקות ביום מאז, ודברים הולכים ומצטברים. דברים הולכים ומצטברים.