הלילה ישנתי בפעם הראשונה על המיטה שלי בדירה לאחר הריסוס. 

אני חושבת שאין לי עקיצות חדשות ואלה חדשות מעולות. זה הדבר הראשון שחשבתי כשהתעוררתי (וואי, לא מגרד לי באופן חדש בשום מקום), וזה רק מראה כמה רעש מנטלי זה הסב לי עד כה. הלוואי הלוואי הלוואי שזה עבד.

זה ככה גם עם רעש רקע אמיתי, לצערי. בשבת הייתי בדירה של החברה מהלימודים והיא הדליקה מוזיקה לכמה דקות ואז שאלה בעצם אם זה מתאים ואמרתי לה שהיה לי קל יותר אם היא לא היתה, אבל אז כשהיא כיבתה גם הרגשתי את רמת המתח שלי יורדת בחזרה, את הנשימה לרווחה הזאת.

הנשימה לרווחה הזאת חשובה לי ובה בעת היא מפחידה אותי ממש כי היא גורמת לי לדעת לרגע כמה עמוסה אני בדרך כלל, בדברים שאני דוחקת כל הזמן אל שולי התודעה כי לדעתי אין לי השפעה עליהם.

האם הפגשתי אתכם כבר עם העמוד הקדוש? "רגישות חושית- העולם הוא יותר מדי!". זה עמוד מתוך "באופן טבעי". מצאתי אותו לפני שנים ומאז אני חוזרת אליו מדי פעם. הוא מציע את המסלול של התמודדות שלא על ידי בריחה, אבל כן על ידי שינוי. אני מוסיפה: ותזכרי שיש דברים שהם כן בשליטתך, ומותר לך להביע אי נוחות ולצפות שיהיה לזה, ולך, משקל.  

היות וכתבתי את זה כבר בתחילת השיחה הלילית שלי עם החבר האינטרנטי לשעת לילה מאוחרת בnot being seen,

והיות וזה עלה בפוטוספירה, אני חושפת את המשימה הסודית שלי לפני שאני יכולה לדווח על סיום מוצלח. 

"דודה- הגידי לנו כן... אם תגידי כן או לא נתחתן בין כה וכה, דודה- הגידי לנו כן!"

המתח הזה בין הידיעה שזה כך בין כה וכה ובין הרצון לקבל את האישור.

והעצבים בדבר זה שנדרש "אישור" רשמי כדי לטפל בזה.

כבר בפעם הראשונה ששמעתי את החידה הזאת, זה היה הרבה לפני שהייתי צנצנת, ידעתי שיש כאן אמת:

"מה זה: הוא שלך, אבל כולם משתמשים בו חוץ ממך?"

והתשובה- "השם שלך".

תזכורת: הקטגוריה איֶּלת אהבים, ובה תלאות השם למיניהן.

מאיות החכמה אמרה פעם שמעבר לחיים בזהות מגדר מעודכנת, נכונה יותר בשבילך, היא מורכבת לא רק משום שצריך לאתר את הזהות הזאת ולהצליח לראות את עצמך כשייך אליה, אלא משום שבמובנים מסוימים יש לזה גם, מעבר להיבט האישי הפנימי, גם היבט פרפורמטיבי וגם צורך במתן תוקף חיצוני.

זאת אומרת, על מנת שאפשר יהיה לומר שאתה חי בזהות מגדר מסויימת, צריך גם להביע חיצונית שייכות אליה, ולהתקבל על ידי הסביבה כשייך אליה.

וזה מעביר את הכל שוב לחסדיהם של פקידים.

כמו שבמשרד הפנים אני נתונה עכשיו לחסדיהן של דודות שכן או לא יצחקו על הבקשה שלי ואחר כך כן או לא יחליטו שחותמת הגומי לגיטימית או לא בכל זאת.

כמו שכדי להיות אזרח במדינה מסוימת, לא מספיק לחיות כך במלוא הכוונה, אלא המדינה צריכה להעניק לך אזרחות.
כמו שכל אחד מאיתנו שופט את הסבירות של כל אחד אחר מאיתנו יום אחרי יום אחרי יום. פקידות נלוזה בשם משטרת המחשבה והגבולות.

אני כן מאמינה שיש צורך בקטגוריזציה בעולם על מנת לאפשר חסכוניות בהתמודדות איתו (כי אם הכל חדש ושונה, אז עם הכל צריך להתמודד כעם חדש ושונה, וזה עומס קוגניטיבי גדול מדי), אבל פחות ופחות אני מקבלת את הסמכות של מישהו לקבוע למישהו אחר בפנים ובחוץ. וגם קצת פחות ופחות אני רואה קטגוריות כמייצגות של אמת מסוימת. אולי אני הולכת ונהיית פוסט מודרניסטית לעת גיל 28. אולי ההריון הוא מזרע מרובה, בכל פני הארץ, אבל השד יודע שש' הוא המיילדת של התהליך הזה.

וכל כך הרבה הקול הפנימי והמעשים שלך לא מלוכדים,

וכל כך הרבה אתה עושה דברים שאתה לא רוצה, ושהם לא מיוזמה אישית,

שאתה מתחיל לגבש לך איזה רעיון כזה,

שיש אותך

ויש את הדמות הזאת, את "בא כוחך בעולם", שמייצג אותך החוצה. 

וזה איכשהו יותר בריא מאשר להאמין שבא כוחך בעולם זה *כל* מה שיש.

שאת כל זה *אתה* עושה מרצונך.

לפני כמה זמן מצאתי פתגם שאני לא מוצאת עכשיו [1], שאומר (בערך):

זה איום ונורא כשאין מזון לנשמה, אבל מה שבאמת מסוכן זה שהיא תשכנע את עצמה שבעצם היא לא רעבה.  

(התגובה שלי שהכי מפחידה אותי בעולם: הענבים האלה חמוצים)

ובכל זאת ללכת כל הזמן עם ההרגשה הזאת שאין הלימה, שיש חציצה, בינך לבין העולם

כמו בסרטון שאני ממחזרת מדי פעם, אנשים בבתי זכוכית.

ותופעות הלוואי המשונות. למשל, הזרות לשם.

הסתבר לי שלא רק אני זרה לשם שלי.

בפייסבוק שלי הוצת לאחרונה דיון ממש מוצלח על שמות פרטיים והפונקציה שלהם רשמית וחברתית.

היו שם כמה שהזדהו איתי בקשר לתחושת הזרות לשם,

בין אם זה התבטא בבחירה ושימוש בשם אחר (הוא היה טרנסג'נדר),

ובין אם זה פשוט בחירה לא מודעת לא להשתמש *אף פעם* תוך כדי שיחה עם אנשים בשם שלהם.

(מסתבר שזה כל כך "מוזר" שהאשה שסיפרה את זה אמרה שבעלה תמיד מעיר לה על זה).  

הנה אפשר לקחת אותי ולשים אותי בתוך קבוצה שנקרא לה "אנחנו".

אנחנו, האלה עם הדיספוריה.

בכל מקרה, אני מספרת את זה גם כדי להביא את הנימוק המשעשע לזרות שנתקלתי בו אתמול,

נימוק מהטעות הקטגוריאלית:

פעם היא אמרה לי:
"כשאתה קורא לי בשם שלי, אני נלחצת".
אני חייכתי ושאלתי:
"למה?"
והיא משכה בכתפייה ואמרה בנונשלנטיות:
"שם פרטי הוא כמו שם עצם. הוא דומם ולא זז. הוא קבוע, הוא מהעבר. אני רוצה להיות שם תואר או פועל כי זה חי".

(מכאן)

השם שלי אמנם מופיע איתי בעולם כל הזמן, אבל הוא לא משתנה יחד איתי,

התווית שמודבקת על הצנצנת מאבדת משמעות כשתוכן הצנצנת מוחלף.

השם שלי הוא לא חלק ממני, ככה זה.

ועל השם שלי אני *יכולה* לומר: "הוא לא חביב עלי, יש לו קונוטציות שליליות",

ולצפות שהלגיטימיות של הביטוי הזה לא תיקטע על ידי מבט שופט.

[1] אני אלופת הלא לזכור פתגמים היום. יש לי פוסט די חשוב בקנה שמחכה עד שהציטוט ימצא אותי בחזרה. עד כדי כך.