היום הסתובבתי בתחושה שהוא עומד להופיע מעבר לפינה בכל רגע,

וכאילו צימחתי עין שלישית, שמחפשת רק אותו.

הבלוג הזה היווה כר פורה לגידול הפנטזיות שלי עליו,

ולגעגוע, ולמפגש, ולהנגפויות, הקטנות והגדולות, בדרך.

ועכשיו הגיע הזמן לצבוע בכחול ולזרוק לשמיים

לתת לפרוש כנף, למרות הצל המרחף מעל

של בגידה בחפץ הלב הגדול בינינו

אבדן שקשה עלי, אף אם טוב.

אישי,

חברי לדרך,

בן לוויתי,

שותפי.

עוול גדול, כשאין  השפה (והדעת בעקבותיה) נותנת לציין

את העת שסיומות השייכות ידהו לסיומות זיקה.

האוכל, בתום סחרחרת הפניית הגב,

עם פשיטת אצטלת האדישות הלזו,

לרפוא לכרית הסיכות הזאת,

לאהבו- אחרת?

מי, מי שמע על המקרה הרע שקרה למכונף,

עם המצלמה ששיחקה אותה א-לה-תפוח ניוטון

ומיד כשסגר את חלון השיחה

עבד בהיסח הדעת עם תיק פתוח

וחיקה את המקרה בהצלחה?

~יותר מדי התעסקות עם המצלמה היום.

אפילו אין לי כח לבַכות את מה שנשבר~

אם נאמין לthe meaning of Tingo, זו המילה באינואיט ל:

to go outside often to see if someone is coming.

אני לא חושבת על זה, ובינתיים

עושה המון שטויות כדי למלא את הזמן.

היום זה היה להכין בייגלה.

בעצם, לא סתם בייגלה.

בייגלעך.

מאיזה מתכון מאחד מאתרי העיתונים,

אחרי שתי לחיצות על הכתובית "למתכונים קודמים".

זה לקח משמונה וחצי (ההחלטה)

עד רגעים אלה (הם שוכבים בתנור להתקרר),

והניב שישה בייגלעך קטנים, והמון רגעי שטות.

הסצינות כולן מתרחשות באותה סיטואציה:

שעת ערב מאוחרת, אמא (הרפרנס להכל בערך) רדומה בסלון.

1. צ: אמא, זה משנה באיזה כיוון שמים את נייר האפיה?

2. צ: אמא, כמה זמן לוקח לתנור להתחמם? שאני אחמם כבר מעכשיו?

    א: תגידי, מה את רוצה ממני? אני תמיד שמה את העוגה איך שהיא וזה מתחמם יחד איתה בכל מקרה.

2. צ מוסיפה את כל הדברים בהתאם למתכון, מקבלת מין עיסה דביקה, שמה "שעתיים לתפוח".

    אחרי שעה וחצי היא מרימה את המגבת ומציצה.

    צ: נראה לי שתפח. קצת. בערך.

    אמא: תראי. קצת נוזלי, לא?

    צ: טוב נו. אבל בכל זאת עברו שעתיים והנפח שלו גדל, לא? בואי נראה מה אפשר לעשות עם זה.

3. צ מנסה "למעוך את הבצק כדי להוציא ממנו את האוויר" כמו שכתוב במתכון.

    נדבקת לגמרי, אבל לחלוטין, לבצק.

    צ (מתגלגלת מצחוק): "בעזרת הידיים מגלגלים חתיכת בצק..."

    אמא: תוסיפי קמח!

    צ (מקרבת ומרחיקה את הידיים זו מזו. הבצק נע כמו אקורדיאון):

       "...מקפלים את הנקניק לשניים ומסובבים את אחד הקצוות כמה פעמים..."

    אמא: את לא יודעת שבמתכונים אף פעם לא מוסיפים את כל כמות המים שכתובה?

    צ: עכשיו את אומרת?

4. אחרי הכפלת כמות הקמח בערך (וזה לא היה קל עם האצבעות מודבקות ככה),

    הבצק תופח "במקום חמים", כלומר בעמדה הנגדית לזו שתופס החתול מול התנור בסלון.

    אחותי-שלי: צ', החתול הרס לך את הבייגלה!

    צ: עד כמה?

    א"ש: אחד!

    צ: לא כמה, עד כמה. אה, הוא דרך רק על המגבת? לא נורא.

    א"ש: הנה, עכשיו זה כמו חדש.

5. הידעתם שבייגלה מבשלים לפני האפיה? במים רותחים?

והנה שעתיים עברו

והמתחתנת בטלפון,

ופוסט חדש,

ו