קראתי את צמד המילים הזה בבלוג אחר ובאתי להזכר בגומות של חיי.

למכונף יש אחת, לאחותו הקטה שתיים, ולקטון המשפחתי החדש נראה שגם כן שתיים.

לאחותה של MJ יש גומה עמוקה גבוה באמצע הלחי הימנית. זה נראה שמאל כשעומדים מולה.

גם לאחותי ולי יש. גומות אמיתיות, שמתמלאות חן כשהחיוך אמיתי.

"או, הנה החיוך", היה קורא לו המכונף, כשהוא והגומות היו מעמיקים בי, זה מול אלה.

ככה, הרהרתי לי במעלית בדרך הביתה ופתאום, משום מקום, פנתה אלי השכנה,

שגדלה פה ומאז כבר מגדלת כאן ילדים:

תמיד היו לכם אותם, את הבורות האלה בלחיים. אני זוכרת כשהיית כזאת קטנה,

והייתם הולכים, לא ראו ממך כמעט כלום, חוץ מגומות כאלה גדולות.

כבר היה צריך לקפל אותו פעמיים כדי שייכנס לקליפס,

אז לראשונה מזה שלוש שנים ומשהו, הלכתי לספרית

(שאגב, היתה מופתעת מאוד שלא בגדתי בה עם אחרת)

וביקשתי: חמישה סנטימטר יותר ממה שנראה לך אורך שאפשר לאסוף.

ואכן, התספורת שלי היא בדיוק מה שהיא נשמעת: אותו דבר בדיוק, רק פחות ארוך.

[הבאסה העיקרית- לוותר על המשפט:" מאז התלתלים לא הסתפרתי."]

גם יצאה תקנה חדשה שמאפשרת לנשות קבע לענוד עגילים שאינם צמודים לאוזן.

מיהרתי והתחלתי לחפש משהו שעומד בתקנות (ארוך, אבל ממש קצר),

ובינתיים (למרת זוג עגילים אהוב, חדש וארוך מדי מאילת) לא מצאתי.

אז הלכתי לחנות תחביב וקניתי הכל בנפרד:

הקרסים לאזניים בנפרד, חוטי המתכת לליפוף בנפרד, חרוזים בנפרד,

ואיזה מכשיר שמאפשר ליצור לולאות, וישבתי מול המחשב להרכיב אותם.

יצא לואו-טק למדי, אבל נחמד,

ובצבא לא היה אחד שלא היתה לו הערה, רובן לחיוב

ויום אחרי, כשהופעתי בלעדיהם,

גם שאלו מה קרה להם

וזה משמח אותי.