|
קטעים בקטגוריה: .
לקטעים בבלוגים אחרים בקטגוריה זו לחצו .
פעם את בוכה / ופעם את צוחקת אנשים מגלגלים אל פתחי מילים. טקסטים ישנים: את "גילוי וכיסוי בלשון" של ביאליק, ואת "חמישה פרקים ביסודות השירה" של גולדברג. וישנים ברוחם: מתוך אתר האקדמיה ללשון העברית.
ובתוך כל זה נתקלתי בציטוט של סארטר שמביאה גולדברג:
"בשביל הפרוזאיקן המלים הם אמצעי - כמין שמשה של חלון, להראות בעדן את
העולם. בשביל המשורר המלים הן ראי, אספקלריה, שבתוכה נצוד העולם.
ולאור המשתקף פה לאחרונה, נאלצת לשאול עצמי: מתי עברתי חד וחלק משירה לפרוזה?
(ולמה שיבואו זה על חשבון זה?)
חראעולם,
גנבים, תחזירו!
| |
הסיפור עם הילדה והחוטים "היה היתה ילדה שגרה בעיר. והעיר, היא נורא מבלבלת. כי מצד אחד את כל הזמן מוקפת, ובאותו זמן את רוב הזמן לגמרי לבד. הילדה הזאת, היא חשבה שאם היא תקשור מספיק חוטים, אז היא לא תהיה בסכנה של לעוף גבוה גבוה לשמיים. ולפני שהיא הלכה לישון היא בדקה שהחוטים לא פרומים, כדי שהיא לא תעוף בלילה, ובבוקר כשקמה היא רצה מיד מיד לבדוק את החוטים ולוודא שהיא עדיין מחוזקת, ואז היא שחררה אנחת רווחה קטנה והתחילה את היום".
אני רוצה לנסות משהו, הוא אמר. תחזיקי את היד ככה כמה דקות: הוא ייצב את היד באוויר. תישארי. היא הביטה מטה בעוד הוא טורח מסביב ליד, מתווה באוויר חוט בלתי נראה שהקיף את היד שוב ושוב, וקושר. עכשיו תפרשי את האצבעות, הוא הסתכל לה בעיניים. היא הציצה בו וביד בהתרגשות,ואז התרכזה ביד, מזיזה אצבע אחת כמלוא הנימה, ואז פתאום, פורשת את האצבעות ללא הפרעה. נו? היא שאלה אותו במין פליאה שבאכזבה, והוא אמר: ובכן, אני לא יודע לקשור אותך. מה היית עושה אם הייתי משאירה את האצבעות סמוכות? היא התרפקה עליו, והוא שתק. אחר כך הם המשיכו יד ביד ברחוב.
- היא אף לא פחדה, הילדה הזאת, נגיד, להכנס עמוק לבטן האדמה? - לא, היא אף לא חשבה על זה כמשהו מסוכן. - והיא לא חשבה אף פעם שאולי היא תעוף למעלה ותישא איתה את כל הקשרים שלה? - לא (צוחקת), הקשרים היו מספיק כדי לשמור אותה מלעוף.
- והאנשים, שהיו קשורים לילדה הזאת? - נדמה לי שלכולם חוץ מלילדה הזאת יש לולאות שחרור בקצה החוט שלהם, שמאפשרות להם להשתחרר אם זה מקרה חירום. כמו עוגן הפוך, הוא אמר.
אחר כך הוסיף בשקט: - אני חושב שהייתי קושר את הילדה הזאת בלי לולאת בטחון.
היא היתה צריכה להיות מאוד מאוד קרובה כדי לשמוע אותו, ולפעמים זה די מצא חן בעיניה.
| |
לא יודעת מי המציא את הרעיון הזה, של לכתוב רק כשיש מה .
הנה עברו שלושה חודשים והיום היה אמור לחזור מחו"ל הבחור החמוד ההוא.
צלצלתי ולא היתה תשובה, רק תא קולי באנגלית, עם שימוש רק בשם הלועזי שלו, ולא השארתי הודעה.
במקום זה שלחתי SMS בעברית: חזרת, <שם עברי> <שם לועזי> רך?
("רך" היא, כמובן, מילת הקוד העצמי שלי שתחתיה זכרתי אותו אחרי הערב שבו היינו יחד בככר).
אחר כחצי שעה הגיעה הודעת התשובה, ולו הייתי חיה בסרט מצויר, דמותי היתה מזנקת לאוויר,
מגיעה אל הטלפון במין ענן מטושטש, ותופסת את הטלפון עוד לפני צפצוף ההודעה השני.
אני עדיין כאן. למרות שאכן קשה לעמוד בפני אשה שקוראת לי "רך". תחילת דצמבר.
כן, וכאילו שאני ממש רגילה שאנשים יכנו אותי "אשה".
כל הסיטואציה הזאת והתגובה שלי אליה עושה לי נעים בבטן.
מיכל תבקר אצלנו השבוע. הודעתי לאמא שהיא תבוא והתגובה היתה: "טוב, תודיעי לאבא. אני בנופש".
צודקת, אמא שלי. היא גם יוצאת לנופש השבוע.
יקירתי המעולה והמרגשת והקוצ'ינית מיכל תגיע השבוע לביקור, ואילו במכולת ברחוב שלנו ציון ההודי הסתכל עלי,
משך בכתפיו ואמר: אני לא יודע מה לעשות עם עצמי, העלים של הוופלה במקרר, אני שוכח להביא.
הלוואי והריחוק יתמוסס במהירות ולא נהיה זרות זו לזו אחרי שלא התראינו זמן כה ארוך. מיכל.
זו בושה גדולה שאני נוקבת בשמות בצורה כל כך גלויה ומרוגשת ומביכה. צריך למצוא לה כינוי.
משהו מעורפל ובלתי ברור שראשי התיבות שלו הוא מיכל, למשל.
אך לפני כמה ימים הבריז לי המכונף מפגישה נוספת. קבענו מבעוד יום, ולו כאב
הראש וביטל כחצי שעה לפני המועד שהיינו אמורים להפגש בו. ישבתי מול המחשב
כשהטלפון צלצל, ולמען האמת- כשהוא התקשר קיויתי בסתר לבבי שהוא אולי מעדיף
לעכב את הפגישה בחצי שעה או שעה. כך שבמפתיע ולאור התחושה הזאת, לבטל אותה
לגמרי לא כאב לי יותר מדי.
למחרת הלכתי עם הגבוהה שאליה התיחסתי לפני זמן קצר ברבים
למקום כלשהו בתל אביב שבו מוכרים ספרים מאוד בזול. עמדתי שם עם הפרצוף
כבוש בערימות, ותוך עשרים וחמש שניות בערך הגיעה החברה הנוכחית של המכונף,
שעובדת שם, להמליץ על ספר. היתה נחמדה ועניינית, ולמרות זאת כה נבוכתי.
הצגתי אותן אחת באזני השניה בשמות פרטיים, חפים מכל הקשר רגשי, והיה ברור
לי שמיד אחרי זה יבואו דברי הסבר.
חוץ ממבוכה, אבל, לא היה כאן כלום. לא היתה תחושה של אקדח טעון ולא של
אקדח מעשן. והלוואי שזה ימשיך ככה, הלוואי. ומסקרן עכשיו יהיה לשמוע
בפגישתנו הבאה מה נאמר מהצד השני על הסצינה הזאת.
הנה. כתבתי די הרבה דווקא.
אולי גם אתם יכולים להגיב גם כשאין בדיוק מה?
| |
דפים:
|