טוגנו קציצות ובושל פירה,

ובדרך הוא סיפר לי את אגדת נסיך האינטואיציה.

יש לו ידידה קרובה (היום הם ייפגשו לצהריים), שפגשה לא מזמן בחור.

הם התחילו לצאת, והעניינים התקדמו יפה.

החיבור טוב ויש תקשורת וערך מוסף לשיחות וגם הסקס בונבוניירה,

אבל מה, לבחור יש אינטואיציה שהיא לא האחת בשבילו,

והוא כבר מכיר את האינטואיציות האלה, כבר פגש אותן,

בפעם שהוא לא הקשיב להן זה הסתיים, אחרי שנים ובכאבי לב,  

והוא לא מעוניין ולא רוצה.

וככה הם במין משהו שהוא קשר ולא קשר,

מחזיקים על היופי של דבר שיש להם בינתיים,

ולפעמים הוא מרגיש את האינטואיציה יותר חזק ולפעמים פחות.

מזל טוב, הוא אמר לידידה שלו.

זכית ברותם [1].

(ובואי נכין סלט כזה לקינוח, הכנתי עם רותם [2] ויצא מאוד טעים, הוא אמר)

והידידה הזדעקה: אבל איך אתה יכול.

ההבדל ביני לבינך, הוא הרצה לה,

שאני כבר למדתי לוותר ובגלל זה אני לא ניגף בזה

ואת רק סובלת בכל פעם שאתם נפרדים מחדש.

כך, לאגדת האינטואיציה אין סוף. בטח שלא סוף טוב.

ובכל פעם כזאת אני חושבת לעצמי,

מי הזרה הזאת שאתה מדבר עליה בגוף שלישי כשאתה נוקב בשם שלי?

[1] זו אני.

[2] גם זו אני.

ישב ילד,

משהו בגיל חטיבה-תיכון,

עם הטלפון הנייד שלו, והשמיע מוזיקה בקול רם מדי.

הוא תפס רבע ספסל, אבל הרעש שלו תפס את כל המרחב הפנימי של התחנה.

התאפקתי. מה יש לי לעשות.

עלינו על אותו אוטובוס, ולמגינת ליבי גיליתי שהוא ממשיך באותו ווליום.

מאיפה התעוזה והאומץ?

מקרוב ראיתי שהיד שלו גם ככה על הכפתור של הווליום, אבל העליון.

מנסה להגביר עוד. היציבה שלו לא שידרה את אותו העוז.

רציתי לומר לו שהוא חוצפן ורציתי לנחם אותו

(ורציתי שישים כבר אזניות)

ואני בת 24, למה הפכתי לסבתא שלי?

אני מתחלה בתירוץ שאני מסרבת להיות חולה.

כלומר, אם אתמול ישנתי והיום קמתי במצב הרבה יותר טוב,

גם היום אשן ומחר לא אלך לעבוד,

ואגיד שזה כדי להתחזק לקראת החודש הקרוב.

האמת היא שאני שונאת את דצמבר של הצבא,

שתמיד עומדים בו על הראש ונזכרים בדברים שעדיף בהם לא להזכר.

אז אני מנצלת את יום הצהרת המחלה הנוסף שלי (בראשון הייתי בבנק),

והנה ככה סתם כאילו כלום, המון תפוזים ורימונים וויטמין סי,

וסוף שבוע מאוד מאוד מורחב.

(עדיין מדגדגות לי האזניים,

אבל חוץ מזה הכל בסדר.)