כתיבה, רגשות ואני.

למה כל כך קשה לי להתנתק ממנו?!

אני פשוט לא מצליחה, כמה שלא ניסיתי זה כל פעם עולה ומציף אותי מחדש.

למה זה נגמר? בא לי לבכות. אני לא מצליחה להשתלט על זה.

שיגיד לי משהו. כל דבר. לא משנה לי.

שיצעק עלי, שיעשה משהו שיבהיר לי את זה, כי אני פשוט לא מצליחה לקלוט.

זה כל כך פטתי ועלוב, אני מרגישה מטומטמת..

ראיתי אותו היום. ואם הייתי במצב שונה יכולתי לומר שזה הדבר הכי טוב שקרה לי החופש - אבל זה לא.

אני רוצה לנשק אותו ולחבק אותו, ושהוא יעשה אותו דבר בחזרה...

בחיים לא האמנתי שאני אגיע למצב הזה.

אבל הנה נוחכתי לדעת שזה באמת קורה לכל אחד.

שככה זה אהבה.

בסוף זה תמיד כואב.

עם הקפה של הבוקר מתעוררת, חושבת.

מה קרה שם אתמול איתך, ביציאה בערב.

אמרת לי שקשה לך לקחת ברצינות.

שאין לך זמן להשיע בזוגיות.

אז אמרת לי, לכי חפשי.

זרקת חצי שנה לפח וזה לא הזיז.

אז למה נראה לך מחר, כשתחזור.

שאקבל אותך ככה אחרי מה - שקרה אתמול.

*כי כמו שכבר הבנת - אני לא עובדת - בשביל אף אחד..*

אז תרד ממני כבר ותעזוב אותי בשקט,

מה נסגר איתך - לא יודע מה לחשוב.

החיים עוברים מהר אז תן לי כבר ללכת

זה מאוחר מדי בשבילך - לשנות.

השיר עוד לא גמור, די משקף תקופה שעברה.

אני אופטימית ושמחה עכשיו,

ככה זה צריך להיות לא...? ;)