אז ייבשתי קצת.. אבל ההההייייי תגיבו אנששייםםם!!!!!!
זה לא נורמלי זזהה!!!!!! הבלוג הזה פתוח הרבה זמן ובקושי שיש כניסות!!!
פרק-11-
תיזכורת:
יוני:"מאמי.. מאמי... אני נורא מצטער... בואי נלך להתלונן נגדו במשטרה! בואי! בבקשה!"
אני:"לא.. לא רוצה מאמי.. לא רווצצצההה!!!"צעקתי ליוני והתחלתי לבכות שוב.
יוני:"מאמי.. אין לא רוצה!!! אנחנו עכשיו הולכים וזהו!"עומרי צעק וכמה מבטים הופנו אלינו.
אני:"דייי לא רוצה! פשוט לא רוצה!
פתאום ראיתי את עומרי צועד לכיווני ולכיוון יוני.
עומרי:"אז.. מה??? ככה להביא לי בעיטה בביצים? אנחנו עוד נראה בנוגע לזה והביא לי סטירה בפרצוף.
יוני:"מי אתה חושב שאתה אה?!"יוני צעק לעבר עומרי והביא לו בוקס בעיין סטירה ובוקס בבטן.
עומרי:"י'א בן של זונה חכה חכה!!!!"
ועומרי העיף ליוני בעיטה ברגל ויוני נפל על הריצפה.
אני:"עומרי!תעזוב אותנו כבר!מה יש לך?!"צעקתי עליו
עומרי:"סתמי גם את י'א מפגרת!"עומרי צעק עליי והעיף לי כאפה.
מכוח המכה נפלתי על הרצפה.
יוני:"י'א בן של זונה כוס אמא שלך!תעזוב אותה י'א חולה בנפש!!!!"
נועם עבר ליד המחששה וראה שני בחורים רבים מכות ובחורה אחת על הרצפה.הוא החליט להתקרב לראות
מה קורה שם.הוא התקרב וראה את אחותו,דורין,על הרצפה,ואת עומרי מכה ילד אחר.הוא התחיל
לרוץ לכיוונם של דורין,עומרי,והילד ההוא.
ראיתי את נועם רץ לכיונינו.נועם הגיע ושאל:עומרי?מה לעזעזאל אתה חושב שאתה עושה י'א מפגר?
מי אתה שתרביץ לאחותי?"הוא צעק לעומרי והביא לו בוקס בעין.
בינתיים יוני כבר קם מהרצפה,תפס לי את היד ורץ אותי
לכיוון הכיתות.
הסתכלתי לרגע לאחור שנייה לפני שניכנסנו לביתן הכיתות וראיתי... לא ראיתי כלום... ראיתי שחור..שחור...
צבע כזה רע.התעלפתי...
המשך יבוא.....
ניניניניניניניני ; )
פרק-12-
תיזכורת:
הסתכלתי לרגע לאחור שנייה לפני שניכנסנו לביתן הכיתות וראיתי... לא ראיתי כלום... ראיתי שחור..שחור...
צבע כזה רע.התעלפתי...
כשפתחתי את העיניים ראיתי מקום לא מוכר,לא יפה,שהרבה אנשים בוכים בו... הגעתי לביה"ח.
היה שם שקט...שקט מוחלט!
פתאום ניכנס הרופא יחד עם ההורים שלי.
-יש משהו שאני מסתירה כבר הרבה זמן ולא סיפרתי אותו לאף אחד...
אני מקיאה... אני מקיאה עד שכואב כבר הנשמה...-
הרופא:"תגידי לי... מה את חושבת שאת עושה לעצמך?אה?
זה מסוכן!תפסיקי!אני מקווה שאת יודעת למה אני מתכוון נכון?"
ואני רק הנהנתי בראשי לחיוב.
הרופא:"אז למה את עושה את זה לעצמך?"הוא שאל ברוך.
אני:"אני לא יודעת למה!אני לא יודעת! אני פשוט שמנה... אני דבה!"
הרופא:"אז רק שתדעי שאת שוקלת 41. את אמורה לשקול 58.את בתת משקל רציני!"
אני:"באמת?41?איזה יופי! כלומר... אני יודעת שזה לא בסדר.."
הרופא:"אני רואה שאת שמחה... ואסור לך להיות! תקשיבי... אני רוצה שתכתבי מה את מרגישה....
מה את עושה כל יום... תתארי איך את מרגישה כשאת מקיאה... אני רוצה שתוציאי את זה ממך!
את לא חייבת להביא לי את זה...הנה.... קחי את הדף הזה ועט יש לך במגירה שבשידה מימינך."
לקחתי את הדף מידו של הרופא ואת העט מהמגירה שבשידה והתחלתי לכתוב.... הרבה...
-
'וזוהי אני... השפוטה של אנה. אנה שסוחפת אחריה כ"כ הרבה נערות,בחורות,נשים ואפילו ילדות.
שקמה איתך בבוקר ומזכירה לך מהרגע שאת פותחת את העיניים
שאסור לך להכניס שום חתיכת אוכל לתוך הפה... ושאם כן את תיענשי ותקיאי הכול עד שיכאב לך הגרון,
עד שתכאב לך הנשמה,עד שיכאב לך הלב.
את הולכת לשטוף פנים ואת מביטה במראה.... אבל את לא רואה את ההשתקפות שלך...
את רואה את אנה מביטה בך ומזכירה לך :"ל א ל א כ ו ל כ ל ו ם !"
ואת נירטעת רק מלראות את השתקפותה גם במים הממלאים את האמבטיה,הממלאים את הנשמה..
את ניכנסת להתקלח ואת ישר רצה לשירותים... להקיא.. בעצם.. כלום. את חוזרת אל האמבטיה ושוטפת
את העיניים הנפוחות מהמאמץ,את הידיים הרועדות מהכאב.
ואת יוצאת,מתלבשת,מתאפרת ויורדת למטבח.
את רואה את ארוחת הבוקר מוגשת על השולחן ואנה חודרת לך למחשבות ומזהירה אותך שאם את תגעי
באוכל את תצטערי כי היא לא תחזור לעזור לך. ואת אומרת לעצמך ש:"אסור!אסור לך לאכול! את שמנה!אסור!"
אז את לוקחת את התיק והולכת לבצפר.בבצפר כולם אומרים לך שרזית ואת לא מאמינה להם בשיט!
את מתפתה לא לאכול כלום! מסתיים הבצפר ואת חוזרת הבייתה את רואה קצת טלוויזיה,
משחקת במחשב והולכת להקיא... ושוב... ושוב... וכבר נימאס לך! ואת רוצה לצאת מזה אבל.. לא מסוגלת..
מה אני עושה?! מה אני עושה לעצמי?!'
המשך יבוא... מקווה שתהנו!=]
פרק-13-
תיזכורת:
הרופא:"אני רואה שאת שמחה... ואסור לך להיות! תקשיבי... אני רוצה שתכתבי מה את מרגישה....
מה את עושה כל יום... תתארי איך את מרגישה כשאת מקיאה... אני רוצה שתוציאי את זה ממך!
את לא חייבת להביא לי את זה...הנה.... קחי את הדף הזה ועט יש לך במגירה שבשידה מימינך."
לקחתי את הדף מידו של הרופא ואת העט מהמגירה שבשידה והתחלתי לכתוב.... הרבה...
יום נוסף הגיע.. יום נוסף שאני בביה"ח מאושפזת.
כולם הגיעו לראות אותי.. מיכל,יוני,אמא,אבא,נועם ואפילו עומרי.
ברגע שעומרי הגיע נועם קלט אותו ניכנס לחדר שלי ופשוט העיף אותו משם.
כשיוני הגיע..זה היה מיוחד... אף פעם לא אמרו לי את מה שהוא אמר לי..
-
פתאום ראיתי מישהו ניכנס ישר אחרי שמיכל הלכה לקנות לעצמה לאכול משהו.
זה היה יוני.. יוני שלי..
אני יודעת שאנחנו מכירים רק כמה ימים ובאותו יום שהכרתי אותו נהינו חברים אבל...
אני מרגישה אליו משהו יוצא דופן...
כאיל הוא איזה מלאך שה' שלח לי כדי להגן עליי.
יוני הלך לכיווני ונעצר ליד המיטה שלי,התיישב והתחיל לבכות..
אני:"יוני.. אתה.. אתה באת.."
יוני לא ענה... פשוט בכה יותר ויותר.
אחרי כמה דקות שיוני נרגע הוא שאל ספק צעק...
יוני:"למה את עושה את זה לעצמך?! את לא מבינה שאת חשובה לי?!
אני יודע שאת חושבת שאני מטומטם אבל ברגע שראיתי אותך קלטתי שיש בך משהו יוצא דופן
ואני לא רוצה שיקרה לך משהו רע... אני לא רוצה!!!אז.. אז בבקשה... תפסיקי..
בישבילי,בישבילך,בשביל החברים שלך והמשפחה שלך!"
הוא צעק חנוק מבכי.
בחיי לא חשבתי שמישהו יבכה ככה בגללי..
בגלל כל השומנים שמצטברים סביב הבטן והמותניים שלי.
אבל.. אבל אז הבנתי משהו..
יוני אוהב אותי בזכות עצמי.. בזכות הפנימיות שלי.. לא "בזכות" כל השומנים שמצטברים אצלי בגוף.
ואז הבנתי.. אני מאוהבת ומאוהבים בי.. אהבת חי.. איזה כיף להגיד את זה ; )
חמודים.. אני במצרוח לא הכי משהו.. אבל בכל זאת המשכתי כי כבר ייבשתי אתכם ; )
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: