תודו שזה אדיר!
שלום לכם חברים, שמחה שחזרתם אלי ביג טיים. (;
אינכם טועים יקריי, החלטתי להשיב את הבלוג מן המתים!
אמנם לא בעל הפופולריות הקודמת (מינימום נינט טייב) אבל מה שעולה חייב לרדת. (מספר התגובות, דהה.)
אז נכון, השנינות שלי כרגע בשנת שבתון או משהו והבדיחות ממוחזרות ולא שנונות להחריד, אבל זה מה יש כרגע ועם זה נחייה.
בכל מקרה, התחלתי תיכון חדש.
האוכלוסיה שם מזוויעה בצורה קשה, איחוד (מרגש יש לציין) של ערסים ופרחות.
אנשים בעלי אנטלגנציה של במבה ואייקיו ששואף לאפס, מלבב הא?
בהתחלה היה קשה וכדי להרגע ישבתי עם אמא ודסקסתי איתה על הא ודא.
(הא= אמא אני רוצה למטרו! או לא ללכת לבצפר! דא= לא.)
אחרי שהבנתי שהרעיון לעבור למטרו כרגע לא יצא לפועל,
וצריך לאמץ את אידיאולוגית ה"זה מה יש ומזה נפיק את הכי טוב, גם אם זה אומר לסבול בשקט ולהגיד שיותר טוב וכיף" החיים בתיכון נהיו הרבה יותר טובים וכייפים.
למדתי דבר חשוב בתיכון, לא חוקי להרוג טיפשים, אבל חוקי להוריד את שלטי האזהרה ולתת להם להרוג את עצמם.
אז התחלתי הליכות-ריצות, כי אני חייבת חייבת חייבת להזיז את הישבן שלי.
הנוף ברעננה מדהים.. אם אנסה להעביר אותו למילים אז זה בערך יהיה ככה:
מטר80+, 6 ריבועים ומכנסון שלא משאיר יותר מידי מקום לדמיון... ארר.
ספק מדרכה ספק מסלול דוגמנות.
וול.. זה הכל להיום.
מקווה לשוב בהקדם, התגעגעתי לכתיבה בבלוג.
שיהיה לכולנו שנה טובה וקסומה.
וחברייה, העיקר להשאר אופטימיים!
מבטיחה שאשתפר (;
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
leeroz.