מועדון סימני השאלה

הייתי כל כך שקועה בלכעוס שהעבירו אותי לדרום אפריקה כנגד רצוני,

ששחכתי לגמרי מהאבא שהיה לי, האבא שהערצתי, האבא שחיכיתי לו כל יום בתחילת הרחוב כשהוא היה חוזר מהעבודה בתל אביב, האבא שהייתי מעמידה פנים שאני חולה כדי שיקח אותי איתו לעבודה ויקנה לי מנה חמה- ואני ירגיש כאילו אני על גג העולם כשהוא היה מסכים שהוא יקח רק אותי לטיול ושנקנה פיתות על הטבון כאלה עם טעם של ילדות...

איך מדבר שכזה כל הקשר שהיה לנו דעך?

הערב ישבנו שנינו ופשוט שמענו מוזיקה, הוא השמיע לי את שלו ואני את שלי.

ישבנו ושמענו מוזיקה, סתם. בלי סיבה. במשך שעה וחצי בערך.

והכל פתאום חזר אליי! הפיתות, הבושות שהוא עשה לי כשהייתי מפספסת את ההסעה של בצפר והוא היה חייב להסיע אותי על האופנוע- למרות ששנאתי את זה (כי בכיתה ח' לא האבא אמור להיות המגניב, אלא אני), הימים שהייתי בהם "חולה", יום ההולדת שהוא לקח אותי לסרט ואז לאכול פיצה (כמה שולי ורגיל זה נשמע, אבל פשוט היה נהדר, אני בחיים לא ישכח את כמויות הפופקורן שאכלנו באותו יום).

ופשוט שאלתי את עצמי, איך לעזאזל נתתי לעצמי לפספס את הבנאדם שהכי הערצתי בעולם?

איך נתתי לעצמי לשכוח?

אנוכית שכמוני.

אני חושבת שאני מתחילה להשלים חסכים, ולהדביק פערים, אני מתחילה להעריך.