נוער מדבר

אחרי הרבה מילים יפות כמו ''אני רוצה להיות עיתונאי'', ''אני אכתוב'', ''אני אשקיע'', לא עשיתי שום דבר מועיל שיקדם את המטרה שלי. שאלתי את עצמי: ''למה?'', התשובה היא – פחד.  אחרי חפירות באינטרנט, והרבה עיון, ראיתי כמה יש לי ללמוד וכמה לשפר וזה דיי הבהיל אותי. אז הנה, לפניכם הכתבה הראשונה שלי, שהשקעתי בה הרבה שעות כתיבה. אני מקווה שיהיה מעניין.

ביום רביעי שעבר נוכחתי ביום העיון השנתי של מסל''ן (מרכז סיוע לנשים נפגעות). אולי השאלה שתעלה עכשיו, היא מה אני עשיתי שם? כבר כמה חודשים, אני מתנדב באופן דיי פעיל (אם כי לאחרונה פחות) במסל''ן. העמותה שמה לעצמה מטרה לסייע לנשים שנפגעו מאונס, הטרדה ואלימות מינית. זה מקום שמאוד כייף להיות בו. חוץ מהאוכל, יש שם צוות שתענוג לשתף איתו פעולה. ליזה, מנכ''ל הארגון והאנשים שעובדים איתה, יצרו שם אווירה של ביטחון ורוגע.

אני אישית, משתייך לקבוצה ''שגרירים צעירים נגד אלימות''. זוהי קבוצה שצמחה מתוך מחלקת החינוך של מסל''ן, במטרה להציב מסגרת לבני הנוער שרצו ליטול חלק בפעילויות הארגון. בינתיים אני לא עשיתי משהו מאוד משמעותי (חוץ מהעובדה שלמדתי המון בנושא האלימות המינית).

נושא יום העיון היה: ''אלימות מינית בישראל המבולבלת של סוף 2007''. בכנס השתתפו אנשים המוכרים לציבור, שהרצו ונתנו דעות אובייקטיביות בנושא. המנחה של יום העיון הייתה ענת סרגוסטי, עיתונאית בכירה, ועורכת חדשות ערוץ 2. חוץ מההנחיה, נושא ההסבר שלה היה ''הטרדה מינית בתודעה הציבורית -  תפקיד הסיקור התקשורתי ''.

לצידה, השתתפה גם ח''כ זהבה גלאון, יו''ר סייעת מר''ץ וחברה בוועדה לקידום מעמד האישה. (שלמרות שאני מסתייג ממצע המפלגה שלה, היא דיברה על דברים אקטואליים ונכונים).

אחת המשתתפות הנוספות, הייתה ד''ר אורית קמיר, מרצה למשפטים, מומחית לפמיניזם משפטי וממנסחי החוק למניעת הטרדה מינית. בשנת 1997 היא ניסחה בכתב העת ''משפטים'' את החוק למניעת הטרדה מינית. לאחר עבודתה בוועדה לקידום האישה וחקיקת החוק הנ''ל (בשנת 1998), היא הורחקה מהאוניברסיטה העברית בלחץ של קולגות. אחרי שתבעה את האוניברסיטה, חזרה ללמד.  ד''ר אורית קמיר ערכה את ההרצאה המעניינת ביותר. היא נכנסה להסברים משפטיים וציבוריים ותחומי הידע שלה הם פשוט אדירים. המלצה שלי, תיכנסו לויקיפדיה ותקראו את הערך על שמה. מה שהדהים אותי אישית, היא הפשטות שלה. למרות שהיא בן אדם שהגיע להישגים יוצאים מן הכלל, היא עדיין נשארה כ''אחת העם''. אחרי שתם הכנס היא נשארה ועזרה לסחוב את הציוד, למרות שללא ספק היא אדם עסוק.

מבחינתי, העובדה הכי חשובה שהיא ציינה, שמאז חקיקת החוק למניעת ההטרדה המינית לפני כעשר שנים, הציבור בארץ עסק במודעות לנושא. עכשיו, בעשר השנים הקרובות, אנו צריכים לעסוק במניעה.

ד''ר צביה זליגמן הציגה את הפן הפסיכולוגי. היא הסבירה למשל למה הנפגעות לא מתלוננות תקופה ארוכה. היא גם סיפרה איך היא ניסתה להשפיע על היועץ המשפטי לממשלה בנוגע לפרשת הנשיא לשעבר – קצב. אני חייב להודות שהנושא הזה היה לי קשה להבנה, בעיקר כי הוא כלל הרבה טרמינולוגיה פסיכולוגית.

''הצד הגברי'' הוצג ע''י רוביק דנילוביץ', סגן ראש עיריית באר שבע. ליזה (מנכ''ל מסל''ן) אמרה לי כבר מזמן, שהוא בחור טוב ועוזר. הוא אמר שבניגוד למה שקורה במפלגות השולטות במדינה – שנשים מהוות מיעוט בהן, אצלו יש חלוקה שווה. הוא אמר שנשים יכולות להילחם על מעמדן מכיוון שהן לא נחותות בשום דבר מהגברים. בזמן שהוא דיבר, היושבות באולם אכלו אותו בלי מלח, בעיקר כי הוא הציג את החזון שלו בדרך ''האהבה הקשוחה''. בנוסף, הוא אמר שהוא מקווה שבכנס השנתי הבא יהיו יותר גברים. (ז''א חוץ ממני, ממנו ועוד כמה גברים ספורים).

אחת הדמויות החשובות בכנס הייתה כמובן ליזה ניקולאיצ'וק, הראש מאחורי העמותה.

ליזה ''הרימה'' את מסל''ן, ונתנה לעמותה את זמנה את ליבה ואת כישרונה החזק לעזור לבני האדם. טוב הלב ומצד שני המקצועיות שלה עזרו להרבה נשים שנפגעו.

יום העיון נערך באוניברסיטת בן גוריון, ו''המארחת'' הייתה פרופ' רבקה כרמי, שנטלה גם היא חלק פעיל בכנס.

מאז שאני נמצא במסל''ן, תמיד הייתה לי דעה דיי מגובשת בנושא - כל האונס חייב להיענש בצורה חסרת רחמים. הכנס וההרצאות שבו, עזרו לי להבין יותר לעומק את התופעה הזו. אחד הדברים שהסקתי: עם ישראל חולה. כל יום מתפרסמת כתבה על הטרדה, אונס ואלימות מינית. אולי אלה המלחמות ותחושת הלא נודע השוכנת בלב הישראלים, אבל העובדה שאחת מכל שלוש נשים סבלה או תסבול מאלימות מינית כלשהי, חייבת להדליק אצלנו כמה נורות אדומות. לאן הידרדרנו?

כמה קשה לחשוב שכל נפגעת עלולה להיות חלילה וחס ממעגל האנשים הקרובים של כל אחד ואחת מאיתנו.

במהלך הנאום בכנס, זהבה גלאון דיברה הרבה על מקריהם של קצב ורמון. כפי שנאמר ע''י הגב' גלאון, היועץ המשפטי לממשלה דיבר מילים רמות על כך שישנן הראיות להגשת כתב אישום חמור נגד הנשיא לשעבר. הוא עורר ציפייה ואמונה שיעשה הצדק עם קצב ושהוא יקבל את הדין הראוי על הפשעים המיניים שביצע. אחרי הרבה דיבורים והרבה שעות מסך שהוקדשו לכל הפרשה, הכל נגמר בעסקת טיעון. זה פשוט אבסורד!

מה שמקומם עוד יותר הוא שעורכי הדין ששכר משה קצב עמלו לא רק בכדי להוציא את הלקוח שלהם מכל הסיפור יבש, אלה גם בכדי להכפיש בצורה גועלית ומכעיסה את המתלוננות. אותן הנשים שנפגעו הושמצו, ונאלצו לסבול קטילה תקשורתית צינית וחסרת רחמים מצד עורכי הדין. השיא היה כשאחד מעורכי דינו של קצב נתפס עם חולצה שעליה הודפסו פניה של א' (שבכל פעם שנראו בתקשורת טושטשו, מסיבות מובנות). עורכי הדין טענו כי זו הייתה ''רק בדיחה''.

המקרה השני שנידון, פרשת הח''כ רמון שכפי הנטען בהגנה ''בטעות הכניס את לשונו לפיה של המתלוננת נגדו'', נגמרה בשעות שרות (שבעיני זה עדיף מישיבה של כמה חודשים בכלא). בסופו של התהליך מ''ר רמון חזר לכנסת כחבר מן המניין.

נשאלת פה השאלה הדרמטית - האם בכלל כדאי להתלונן? ידוע שמערכת המשפט בארץ היא איטית, מסורבלת ובעיני רבים – לא מתחשבת.

לי כנער קשה לענות על זה. אני לא רוצה להיות פסימי, ומאוד מקווה שבעתיד זה ישתנה, שכל אותן הנשים האמיצות שמתלוננות לא יאלצו לחכות שנים להכרעה.

הבנתי, שבמסגרת החזון שלי להפוך לעיתונאי, אני רוצה לשנות משהו. להפוך לגמרי את התדמית ''הנפגעת'' של הנשים בתקשורת ובכלל. כפי שציינה ענת סרגוסטי, אפילו אותה התקשורת המהוללת והליבראלית מעסיקה פחות נשים מגברים. הדוגמא המובהקת ביותר לכך, הייתה מלחמת לבנון השנייה. האישה היחידה שייצגה איכשהו את הדרג הביטחוני הייתה מירי רגב, דוברת צה''ל דאז. אגב, בכנס נאמר שזהו היה ניסיון להראות שיש גם צד נשי דומיננטי בצה''ל, לא ניסיון מוצלח מאוד. רוב הנשים שהופיעו על האקרנים אז, היא בעיקר אימהות מודאגות או חלילה שכולות. שוב, הצד הנפגע.

למרות שבכנס הושמעו דברים לא קלים, אני מרגיש שכולנו יצאנו מחוזקים. אני אופטימי מטבעי, ואני מאמין שהמצב ילך וישתפר. אם לא מתוך כבוד לאישה אז בגלל מערכת של חוקים וענישה. אני מאוד מקווה שאותם האנשים שמעיזים לאנוס, יקבלו עונש משמעותי, וזה יגרום לכך שאחרים יירתעו מלעשות זאת.

אני את השיעור קיבלתי.

אחרי שכל הכנס נגמר, נשארנו אני ועוד מתנדבת (היינו ביחד בכנס) להגיד תודה לליזה וכמובן לפאינה, הרכזת שלנו. יצא גם שדיברנו עם ענת סרגוסטי, ואני הגנבתי את המילים ''אני רוצה להיות עיתונאי''. האדמתי וברחתי...

אני מודה למסל''ן מכל הלב על העבודה הקדושה שהוא עושה, ושארגן יום עיון מעניין ומוצלח כל כך. תודה מיוחדת לכל הצוות, לפאינה, לליזה ולכל הנואמים והמשתתפים.

 



תודה רבה לכותב  המאמר  מכול צוות מסל''ן :]