טוב.
תראו אני מאוד מצטערת על ההזנחה.
אבל אני פשוט לא יכולתי לכתוב פה פרק.
אז ככה: בהתחלה הייתי עסוקה בלחלום שסוף-סוף הגיע האושר לחיי, הייתי עסוקה בלהיות "מאושרת". חשבתי שבאמת הנה החיים שלי נהיים נורמליים.
מכירים את זה שאתם חולמים חלום בלילה ובשיא המתח פתאום אתם מתעוררים מהשעון המעורר?
אז בדיוק ככה קרה לי.
עוד לפני שהאושר התחיל, הוא נגמר. ממש כאילו התעוררתי משעון מעורר רק שהפעם מי שהחליף את השעון היה הסטירה הכי חזקה שבן אדם יכול לקבל.
פשוט התעוררתי למציאות בבת-אחת
ואני כבר לא יכולה
תמיד אני אומרת לעצמי שאני בן אדם חזק. שה-כ-ו-ל אני יצליח לעבור.
אבל זה כבר לא ככה,
די. נשברתי. לא יכולה יותר.
אתם לא מתארים לעצמכם כמה פעמים ביום אני בוכה.
פאק.
פאק.
ושוב פאק.
למה הכול כ"כ מסובך?
מצטערת שאני כותבת פה, פשוט אינלי בלוג אישי ואני חייבת לפרוק הכול.
ואני גם חייבת הסבר למה נעלמתי.
אני יודעת שיש אנשים שיותר קשה להם ממני,
מה זה עוזר לי?
אף אחד שאני מכירה, חוץ מבן אדם אחד אולייי אוליי אוליי, לא יוכל לשרוד יום אחד בחיים שלי.
אז די. כל מי שמסביבי חי בבועה משל עצמו ולא שם לב אפילו מה עובר עליי.
לפעמים אני פשוט רוצה שאנשים ינסו להבין מה עובר עליי.
אבל כששואלים מתוך נימוס ולא באמת מנסים לברר זה חרא.
סתם דוגמה-
אתם רואים מישהו עם שריטה על היד,
שואלים אותו "מה קרה?".
אולי תעצרו שניה לפני, תחשבו על מה אשתם הולכים לשאול,
סתכלו לו על היד, על המיקום של השריטה, ליד הוורידים,
ואז אולי אולי אם אתם מספיק חכמים תגיעו למסקנה,
שהשריטה הזו נעשתה בכוונה.
אני לא פונה לאפחד ספציפית, פשוט נוח לי לכתוב ככה חח,
שוב-מצטערת שכתבתי הכול פה,
ולא נראלי שמישו בכלל יקרא אתזה, אלא שתעברו ישר לפרק,
אז מי שקרא אני ישמח שהוא ירשום בתגובות שהוא קרא K
וד"א-אני שוקלת לפתוח בלוג אישי, מי שירצה את הכתובת אני ישלח לו במייל או משו.
אני לא מתכוונת לפרסם אתזה פה.
פפפחחחחח.
מממש לא XD.
ואל תנסו להבין למה,
זה רק בגלל שיש אנשים שאני מצטערת שנתתי להם להיכנס לפה.
וזה ספציפית אנשים,
נא לא לקחת אישי.
מי שאני מתכוונת אליו יודע שאני מתכוונת,
אליו.
טוב ועכשיו, הנה הפרק, שהתעכב כ"כ הרבה זמן,
וד"א-ישלי המון רעיונות לסיפור עכשיו.
כל הזמן הזה שלא כתבתי פה,
עלו לי המוון רעיונות.
אחרי הכול-רוב מה שקורה בסיפור הזה מבוסס על דברים שקרו לי וכל השאר דמיון כדי שהסיפור יהיה יפה,
או מה שהייתי רוצה שיקרה לי.
D;
בכל אופן-הנה, הפרק התשיעי בלבד של הסיפור,
שלצערי הרב מגיע רק עכשיו.
אני מקווה שאני אצליח להתמיד לכתוב פה לפחות עד פרק 50-60.
מינימום..
וואי,יצאה לי חתיכת חפירה XDD
הנה:
למרות הכל-פרק 9:
הייתי המומה.
לא יכולתי לזוז.
הרגשתי את ידיה של אמי מלטפות את ראשי ואז היא שקה למצח שלי וחיבקה אותי בשקט.
עברו בי מיליון צמרמורות באותו רגע.
אני חושבת שהתעוורתי לכמה שניות.
פשוט בבת אחת קלטתי מה יכל לקרות לי.
נכנס הביתה שלי בנאדם,
רע. בנאדם רע שרצה לקחת אותי איתו.
בנאדם שמתכנן אתזה כבר זמן רב.
הוא עקב אחריי,
הוא צילם אותי,
ואני לא שמתי לב.
ואני לא יודעת מיהו.
דמעות מלוחות החלו לזלוג מעיניי במורד פניי.
אמא ליוותה אותי אל המיטה וכיסתה אותי כמו ילדה קטנה.
הייתי בשוק.
כמו משותקת שכבתי במיטה כשהאור
הקטן בחדרי דולק.
רותם נכנסה אחרי כמה דקות.
היא דיברה, היא אמרה לי שהיא עזרה לאבא שלי לחפש בבית ושלא
לקחו כלום,
ושרק התמונות זה מה שיש לנו על הפורץ,
היא אמרה גם שבבוקר אבא יזמין משטרה ונבדוק כל מה שקרה והכול.
לא הגבתי על מה שהיא אמרה היא המשיכה לדבר גם כשהסתובבתי להביט על השעון. השעה הייתה רבע לארבע לפנות בוקר.
רותם המשיכה לדבר,
היא הבינה שאני לא מסוגלת להגיב אבל ידעה שאני צריכה לשמוע
מה שהיא אומרת.
לקראת 5 לארבע בבוקר הרגשתי את העיניים שלי נעצמות,
הקול של רותם נהיה חלש יותר,
ולאט-לאט שקעתי בשינה מתוקה,
בלי שקט נפשי,
ובלי רוגע כמו תמיד.
הכול השתנה.
-
הוא התחיל להסתובב סביב עצמו בחדר הקטן.
הכול היה מסריח מאלכוהול והמקום היה מטונף.
הוא לא ידע מה לעשות,
הוא השאיר שם את התמונות [!]
הכול הרוס
יגלו אותו, הם יחשדו, יחקרו, ויגלו הכול.
אלא אם כן,
הוא יפעל עכשיו.
הוא צריך להיעלם לזמן מה,
כדי שיחפשו את האשם ולא ימצאו,
ולאחר מכן,
כשהוא יחזור,
הוא פשוט יעשה את זה.
הוא סוף-סוף ייקח אותה איתו.
כשהוא יחזור.
חיוך עלה על פניו והוא כבר החל לגבש תכנית בראשו.
הוא החליט להיעלם מהארץ למשך חודשיים שלמים,
הוא ייסע לארה"ב.
לדירה הישנה שלו.
הוא אמנם לא רצה להיזכר בכל מה ששם,
בכל הזיכרונות ששם.
אבל הוא ילך.
בשבילה?
בשבילה, הוא מוכן לעשות הכול.
-
פקחתי את עיניי באיטיות והבטתי בחדר סביבי.
בבת-אחת חזרו אליי כל אירועי הלילה שעבר,
ראיתי במיטה לצידי את רותם וקמתי בשקט כדי לא להעיר אותה.
היה לי קר.
זה היה יום חורפי.
הסתכלתי בשעון,
השעה הייתה רק חמש וחצי בבוקר.
לא האמנתי, נרדמתי רק בארבע וכבר התעוררתי..
צחצחתי שיניים,
ולאחר מכן הבטתי במראה,
ראיתי פנים מוטרדות, ראיתי שיש לי עיגולים שחורים מתחת לעיניים,
ראיתי שאני לא נראית שמחה כמו תמיד,
זה בדיוק מה שראיתי.
אספתי את השיער ושמתי קצת עיפרון שחור.
החלטתי לצאת לעשות סיבוב בסביבה כדי לנקות את הראש.
לא פחדתי, לא פחדתי מכלום.
לא אכפת היה לי שיקרה לי משהו, הייתה בי תחושת ריקנות מוזרה,
כאילו הנר שלי דעך.
חשבתי על נדב וזה העלה חיוך קטן על שפתיי.
הוא תמיד ישמור עליי.
נכנסתי לחדר בשקט ולקחתי בגדים,
הלכתי להתארגן באמבטיה שצמודה לחדר שלי בשקט
כדי שרותם לא תתעורר.
אחרי שהלבשתי לקחת את הmp4 שלי והבטתי סביבי שוב.
המבט שלי נתקל בפלאפון שהיה מונח ליד המיטה ולידו המפתחות.
ניגשתי לשידה ולקחתי את המפתחות.
לא רציתי לקחת את הפלאפון,
בשביל מה?
אני רוצה קצת שקט.
להיעלם למעט זמן,
לסדר את הראש.
לחשוב,
לבכות.
בדיוק כשרציתי לסגור את דלת החדר,
החלטתי לקחת עוד משהו,
נכנסתי שוב לחדר,
והפעם נזהרתי אפילו יותר, עליתי על כיסא ופתחתי את הדלת הקטנה בספריה שלי.
הוצאתי את הקופסה הנעולה והנחתי אותה על השולחן.
פתחתי את ארון הבגדים שלי והוצאתי את המפתח ממגירת הגרביים,
פתחתי בשקט את הקופסה והוצאתי את האולר שלי.
שאף אחד לא יודע על קיומו.
אף אחד לא.
אני זוכרת שכשסבא שלי מת,
וכולנו הלכנו לבית של סבא וסבתא שלי לשבעה,
הייתי בשוק מזה שהוא מת,
הייתי מאוד קשורה אליו,
והיה לי קשה.
ואני זוכרת שדוד שלי, חברמן כזה, ממש כמו אמא שלי,
נתן לי את האולר הזה ואמר לי שהוא היה של סבא.
"ועכשיו, כשסבא לא יכול לשמור עלייך,
המזכרת הזו ממנו תשמור עלייך". כך הוא אמר ונתן לי את האולר.
אני זוכרת שקצת בכיתי ואז הוא הוסיף:
"אבל רק במקרי הצורך.
כמובן שזו תהיה רק מזכרת, וזה גם יהיה הסוד שלנו,
כי אני בטוח שאמא שלך תדאג."
הדוד הזה עכשיו נמצא בארה"ב,
הוא גר שם עם אישתו ושני הילדים שלו.
הכנסתי את האולר את תוך הנעל שלי כדי שיוסתר היטב,
סגרתי את הקופסה והחזרתי אותה ואת המפתח למקומם.
יצאתי החוצה.
היה לי קר,
מאוד קר.
התחלתי ללכת לכיוון הגינה שנדב גר לידה.
המחשבה עליו עשתה לי טוב.
אבל הוא בטח חורפ עכשיו, חשבתי בעצב, אני לא יוכל להעיר אותו,
בטח לא בשעה כזו.
המשכתי ללכת וחלפתי ליד הבית שלו, האטתי את הליכתי
והבטתי על חלון החדר שלו,
מקסים שלי.
יפה שלי.
נדב שלי.
שלי.
המשכתי ללכת עוד ועוד במשך חצי שעה לפחות,
כבר לא הייתי בטוחה שאני יודעת איפה אני הולכת.
שמתי לב ששוב נפלה לי הבובה הקטנה מהמפתחות.
זה תמיד קורה לי זה גרם לי לחשוב על טום,
שתמיד מוצא אותה בבית ואז עוטף אותה בכל מיני ניירות צבעוניים
ומביא לי "מתנה".
חמוד כזה.
אני זוכרת שסיפרתי לנדב על זה באחת מהשיחות שלנו,
והוא צחק, אוף אני כ"כ אוהבת אותו (:
אני תמיד אשמור על האחים והאחיות שלי.
תמיד.
אף-פעם הם לא יהיו חשופים לאף סכנה.
ובעתיד? אשמור גם על הילדים שלי ככה.
-
רותם:
התעוררתי והבטתי סביבי,
ראיתי שהמיטה של שירלי ריקה.
לקח לי שניות להבין מזה זה אומר.
החלטתי לא להיכנס ללחץ.
זכרתי מה קרה בלילה,
והחלטתי שחייבים למצוא אותה,
ירדתי בשקט לסלון כדי לא להעיר את גלי ואבי
ולא לגרום להם לדאוג לה.
חיפשתי אותה בבית וגם בחצר.
היא לא הייתה בשום מקום.
השעה הייתה 6 וחצי בבוקר.
מזל,
חשבתי לעצמי.
אבי וגלי בטח יתעוררו רק לקראת 9.
עליתי למעלה והדלקתי את הפלאפון שלי.
החלטתי להתקשר לנדב כדי שיעזור לי.
חייגתי אליו וחיכיתי לפחות 8 צלצולים עד שהוא ענה בקול
צרוד ועייף:
"הלו?.."
רותם: "נדב? סליחה שאני מעירה אותך בשעה כזו חח"
נדב: "זה בסדר רותם. מה קרה?" הוא אמר מבולבל.
סיפרתי לו כל מה שקרה בלילה,
ולמה התקשרתי אליו עכשיו.
הוא היה לגמרי המום ומבוהל.
שמעתי בקו שלו את הדאגה והאהבה שלו לשירלי.
'אלה יהיו זוג פורח' חשבתי לעצמי וחיוך קטן עלה על שפתיי.
אני ונדב סיכמנו שאני אשאר בבית למקרה שגלי ואבי יתעוררו,
ואני יגיד להם ששירלי הלכה לנדב.
נדב ייצא לחפש את שירלי בסביבות הבית שלו,
הגינה והשכונה שליד.
הוא אמר שברגע שהוא יימצא אותה הוא יתקשר אליי.
-
נדב:
יצאתי לדרך כדי לחפש את שירלי,
היה לי קר בחוץ, לקחתי איתי את הפלאפון כדי להודיע לרותם מה קורה,
התחלתי לרוץ בקצב מטורף,
הרגליים שלי פשוט הנחו את הכיוון.
כאילו מישהו אחר רץ במקומי. ניסיתי לעצור והייתה לגוף שלי מן התנגדות כזו,
אחרי שרצתי בערך רבע שעה,
עצרתי מתנשף והתכופפתי כדי להסדיר את הנשימה.
המבט שלי נתקל בחפץ קטן שהיה זרוק על הרצפה.
הרמתי אותו ולקח לי שניות לזהות מזה:
המחזיק מפתחות של שירלי!!
היא בטח במרחק קטן מפה!
התחלתי שוב ללכת במהרה.
הייתי נחוש למצוא אותה,
התפלתי שלא קרה לה שום דבר,
הייתי ממש מודאג ממה שרותם סיפרה לי.
אווף אני כ"כ אוהב אותה (:
אם יקרה לה משהו? אני לא יודע מה אני יעשה :|
-
פתאום התחילו לנשוב רוחות קרות.
הצטערתי שלא לקחתי לפחות שעון.
הדלקתי את הmp4 שלי ובדיוק החל לרדת גשם, המשכתי ללכת, הפעם במהירות.
מתרחקת יותר ויותר מהבית שלי בלי אפילו לעצור ולחשוב לרגע
מה לעזאזל אני עושה.
פתאום, שמעתי ממרחק קול צעדים רצים.
נבהלתי מיד,
התחלתי לרוץ בגשם יחד עם האוזניות על אוזניי.
השיר שהתנגן היה When youre gone של אבריל לאבין.
המנגינה כ"כ התאימה לתחושה שלי באותו רגע.
בלי לשים לב התחלתי לבכות.
והמשכתי לרוץ, לרוץ ללא כיוון.
-
נדב:
ראיתי אתה,
חייכתי לעצמי והמשכתי לרוץ.
פתאום ראיתי אותה מתחילה לרוץ!
המשכתי לרוץ וקיוותי להשיג אותה,
הגשם רק התגבר בינתיים.
-
לפני שאתם ממשיכים לקרוא,
כנסו לקישור,
ותפעילו ת'שיר:
http://www.youtube.com/watch?v=YmTEtLYpVnI
רצתי,
רצתי כמו שלא רצתי אף פעם,
וכל אותו זמן התנגן לי השיר בmp4 שוב ושוב.
always needed time on my own
I never thought I'd need you there when I cried
And the days feel like years when I'm alone
And the bed where you lie
is made up on your side
עם כל מילה של השיר הבכי שלי התחזק וככה גם הגשם,
כבר לא יכולתי לראות מרוב בכי,
המשכתי לרוץ ושמעתי את הצעדים מתקרבים אליי.
When you walk away
I count the steps that you take
Do you see how much I need you right now?
כ"כ הרגשתי שאני מזדהה עם השיר,
זה כאילו דיבר עליי באותו רגע.
הייתי צריכה את נדב ממש צריכה אותו.
When you're gone
The pieces of my heart are missing you
When you're gone
The face I came to know is missing too
When you're gone
All the words I need to hear to always get me through the day
And make it OK
I miss you
התחלתי ללכת הליכה מהירה ומדי פעם ריצות כי כבר לא היה לי כוח..
I've never felt this way before
Everything that I do
Reminds me of you
And the clothes you left
they lie on the floor
And they smell just like you
I love the things that you do
נתקלתי בבור ונפלתי.
נפלתי.
ישר אל הבוץ שהיה שם וישר אל המדרכה הקרה.
הרגשתי מיואשת.
חשבתי שאני הולכת למות.
הייתי בטוחה שמאחוריי רץ אלי האיש שרצה לחטוף אותי.
When you walk away
I count the steps that you take
Do you see how much I need you right now?
פשוט המשכתי לבכות ולבכות כששמעתי את השורה הזו של השיר.
"נדבבב, אני צריכה אותך פה" לחשתי לעצמי.
הרגשתי ידיים מרימות אותי למעלה.
בשניה הראשונה קפאתי במקומי.
אבל כשהבנתי שאלו ידיים אוהבות,
של מישהו טוב,
של מישהו שדואג לי,
ניגבתי את הדמעות והאיפור המרוח בעזרת השרוול
והבטתי מי היה המושיע שלי.
נדבי שלי.
הוא בא,
בדיוק כשרציתי אותו.
הגשם התחזק יותר מתמיד,
כמעט ירד ברד.
אני ונדב התנשקנו והתחבקנו וכל אותו זמן פשוט השיר המשיך להתנגן לו,
ועם כל ילה, משפט, תו, ובית,
הבנתי כמה נדב חשוב לי,
כמה הבנאדם הזה, אהבה ממבט ראשון או לא,
חשוב לי.
כמה אני אוהבת אותו.
כמה אנחנו דומים.
כמה גורלי שאנחנו ביחד.
זה פשוט היה כתוב למעלה,
ומה שצריך לקרות? קורה.
המשכנו להתנשק בגשם אפילו בלי להסתכל אחד על השני
When you're gone
The pieces of my heart are missing you
When you're gone
The face I came to know is missing too
And when you're gone
The words I need to hear to always get me through the day
And make it OK
I miss you
We were made for each other
Out here forever
I know we were
Yeah Yeah
All I ever wanted was for you to know
Everything I do I give my heart and soul
I can hardly breathe I need to feel you here with me
Yeah
אחרי שהשיר נגמר היה פתאום ברק ואז אני ונדב התנתקנו
אחד מהשני והסתכלנו זה על זו.
התחבקנו והוא אמר "אני אוהב אותך מאמי שלי, כ"כ דאגתי לך"..
"גמאני אוהבת אותך נדבי.."
המשכנו ללכת חבוקים יד ביד בגשם ברחוב הרטוב בלי להזדרז.
זה היה כיף להירטב ככה, כשהוא לידי.
מדהים אחד שלי.
יד ביד, בגשם, עד הבית שלו.
הגענו.
מ-ב-ט-י-ח-ה פרק יום ראשון D;
פיצוי :)
חחחח מקווה שנהנתם לקרוא.
דווקא עושה לי טוב לכתוב פה פרק.
;]
סלאמתת..
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
-זו שכותבת את למרות הכל- :)
