יותר מידי אנשים בזמן האחרון קוראים תבאסות של החיים שלי
יותר מידי אנשים לא יודעים להתמודד עם זה בבגרות לכן החלטתי
לפתוח סיפור..לא אמיתי לפחות שיהיה לכם בשביל מה להכנס ולהגיב
נאצה?כבר לא תעניין אותי תגובת הנאצה האחרונה הורידה לי כל חשק
לשום בדף הלבן הספציפי הזה דברים שקשורים אלי או למשפחה שלי
בעיקר לא על פרידה עם אנשים חשובים.
מי שבאמת אהב את הפוסטים ולקרוא על מה שעובר עלי מוזמן לברר
על הבלוג השני שלי שכנראה בו אני יכולה לרשום דברים שאנשים יגיבו
בבגרות.
העיצוב ישתנה בזמן הקרוב..
הבלוג ישתנה בזמן הקרוב.
היחס שלי לפוסטים ישתנה.
הקדמה:
היי אני ניצן.
אני בת 15 מתל-אביב.
יש לי חבר בשם תומר שאני איתו כבר שנה וחצי.
חברתי הטובה היא נועם.
אני אוהבת חיות וספורט.
אני גרה עם אמא שלי ובשבתות שנינו נוסעות לאבא באלת.
"ניצן תתארגני אנחנו נוסעות לאבא לשישי-שבת" נשמע קולה
של אמא מהדהד בכל רחבי הבית.
"אמא אני עוד דקה מוכנה"
"שאת מסיימת תרדי למכונית אני יחכה לך כבר שמה" אמרה לי אמא.
נשמע צלצול של הודעת SMS מכוון הפלאפון שלי.
"מאמי שלי תהני לך אצל אבא.אל תעשי יותר מידי שטויות באילת
ואל תשכחי אותי
אוהב תומר."
"יא איזה מאמי הוא" אמרתי לעצמי שירדתי עם התיק לכיוון האוטו של אמא
אמא שכבר ישבה בלי סבלנות באוטו קפצה משמחה כשראתה שאני יצאתי
לכיוון האוטו.
"למה לקח לך כ"כ הרבה זמן להתארגן?אנחנו נוסעות כולה ליומיים ומחר חוזרות"
היא אמרה לי..הייתי עסוקה בלחשוב על תומר ועל היומיים המהנים שהולכים להיות
לי.
בזמן שאמא שלי פנתה עם האוטו לכיוון כביש 6 נשמע בגלגל"צ השיר שהיא אוהבת.
התחלתי לצחוק שראיתי אותה מתנענעת על כסא הנהג בלי סוף בקצב השיר.
הגענו דיי מהר לבית של אבא.אבא בא לפגוש אותנו וביידיו...
המשך יבוא..
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
סתם נערה
