חולמת.

אז הייתי בברלין - המסקנה העיקרית שהגעתי אליה כשהייתי שם הייתה שהחיפזון באמת בא מהשטן. חח

לא תיכננו כמו שצריך - לא יצא מה שציפיתי [שכחתי ונגנבה לי המצלמה, בלעט]. 

ובכ"ז, יצאתי, התנתקתי - נהנתי מאוד.. יפה שם מאוד.. נסתכל על הצד החיובי. עכשיו בתכל'ס? שורפים זמן עד הצבא.. 

אמאל'ה. צבא. 

לא רוצה לאבד אף אחד... 

לא רוצה. 

אני מרגישה שאם אני מנסה לחזק קשר אחד אחר נעלם.. 

אני מרגישה שחברים קרובים שלי מתרחקים ממני ומתקרבים לאחרים, שיש להם יותר עניין משותף ביחד, 

שהם יותר מצחיקים וחכמים.. 

אני מרגישה שנגמר לי מה להציע.. 

שנשארתי כמעט ורק עם כל הזבלות והחארות, היצורים כביכול - אלה שלא באמת היית רוצה להגדיר בתור חברים שלך. 

נו, מה נסגר.. 

כאילו אני מין שילוב מיוחד של דברים שלא מסתדרים ביחד - ואני לא מצליחה למצוא את עצמי בחוץ. 

אולי אני פשוט היצורה וזהו. 

פתאום התחילו לרוץ לי בראש מחשבות על הכל.. 

מתגעגעת לתקופות, לאנשים. 

לא בטוחה שאני מרוצה ממה שנהיה ממני - לא בטוחה שנהיה ממני משהו.. 

אני פשוט כישלון, איזה מין רוח שטות מטומטמת הכניסה לי לראש שמשהו יכול להשתנות? 

אני בנאדם קשה. רע. עצוב. מחפש לעשות רע, מחפש להתלונן, מחפש לריב. 

מה נסגר איתי. 

זה לא משנה לאן אני אלך, זה לא משנה מה אני אעשה..

כמה אני אברח ואתנתק ואשכח - זה יחזור אליי, כי כזאת אני. 

מי שאיתי אפעם לא באמת יהנה, לא ימצה את עצמו. 

זיין שכל מי שאומר שאני מדהימה, כי כל מי שמכיר אותי מספיק טוב קם והולך, כי ככה זה. ככה זה.

כזאת אני - וכזאת אשאר.

אנ מבריחה את כולם, ישלי חרא של אופי.

אז תלכו.. מה אכפת לי..

אם הייתי במקומכם הייתי הולכת גם - אבל אני לא יכולה, 

אני כלואה בתוך עצמי. 

לא רוצה, לא באלי, 

שונאת. 

וזה קשה, באמת שזה כ"כ קשה לי לחיות עם עצמי, 

לא רוצה את זה, אוף. 

לא רוצה. 

אני לא מבינה איך כולם שונאים את עצמם כ"כ ומסוגלים לחיות עם זה. 

ולחיות עם זה טוב. 

אני לא יכולה יותר עם זה.. 

לא יכולה להיות כישלון. 

לא יכולה לראות ולדעת שברגע שאני אעזוב אתם תברחו. 

וזה מרגיש לי לפעמים כ"כ נכון לעזוב.. 

לעזוב וללכת. 

לא רוצה את זה יותר.. 

רצה ללכת.. 

תן לי ללכת. 

אוף. 

נ.ב. - לא רציתי לבוא בטענות לאף אחד, מצטערת אם זה יצא ככה..

זה יותר בשביל להבהיר לי נקודות - יותר איך שאני רואה את הדברים,

ספק אם הם נכונים בכלל. 

רק מראה שלפעמים העיוות הפנימי כ"כ חזק שאתה עוד מסוגל להזות דברים רק שיסתדר לך בראש. 

רק שיספק את הטענה. 

אבל עדיין, אני לא חושבת שהגעתי לשלב ההזיות. 

אני אדם מציאותי, תמיד הייתי ותמיד אהיה. 

ובגלל זה זה כ"כ קשה לכתוב ולדעת שהכל נכון. 

או משהו בסגנון.. 

ליל"ט.

-