חולמת.

אני אומרת שזה מקסימום כפייה מינית..

הם אומרים לי שזה אונס. 

ההם בכלל צוחקים לי בפרצוף ואומרים לי שאני מטומטמת,

והוא קם והולך. 

לא יודעת. אני מבולבלת. 

מרגיש לי גדול מדיי להשאיר אתזה מאחור,

וסתמי מדיי לעשות עם זה משו. 

מזה בדיוק להתמודד בכלל? 

אני אפילו לא מסוגלת לעשות את הדבר הכי בסיסי של להגדיר..

אז איפה אני עומדת בכל הסיפור הזה? 

איפה הוא עומד בכל הסיפור הזה? 

מה עושים עכשיו?.. בוכים עד שזה יעבור?

מדחיקים ועוברים הלאה? או פשוט סתם להניח את זה מאחור,

או לחפש לתת לו לסבול כמה שאפשר..  

לא יודעת. זה מבלבל ולא בא לי לחשוב יותר מדיי.. 

זהו, נגמרה הרגילה וחוזרים לשיגרה קשה במיוחד, 

אבל יש כאלה שאומרים שגם מספקת.. 

הלוואי ואני אצליח להניח את העבר מאחורי [בכל מובן אפשרי] ולהמשיך הלאה לידיים טובות יותר. 

אני כן חזקה הרבה יותר ממה שחשבתי, מסתבר,

ולהסתכל לדבר המזעזע הזה בעיניים ולהגיד שנעשה לי עוול - אחרי כ"כ הרבה שנים של דיכוי עצמי, 

זה חוזקה. זה אומץ.. 

ואני גאה בעצמי. ושמחה על מי שפה לתמוך בי.. 

כי כלום מיזה לא מובן מאליו, בייחוד לא בשבילי. סוף-סוף קמתי ונלחמתי. לעזאזל.. וחשוב שתדעו, חשוב שהוא יידע, שזה לא יעבור בשתיקה. וזה לא עבר.

ועכשיו השאלה שנותרה לי היא באמת פשוט הכי פרקטית שיש..

מה עושים עכשיו? 

~