חולמת.

לא יכולה לסבול את תחושת הכלום הזאת. 

היא מעיקה לי..

אני ידעתי שהיא תבוא. 

וזה עצוב פשוט לחשוב שהכל בא מלמעלה, 

כי אם כן - זה נורא פתאטי.. בדיוק ברגעים כאלו אני כ"כ מתביישת בעצמי, כ"כ שונאת את עצמי. 

בשביל מה אני צריכה את כל החרא הזה?

אני משחקת בשטויות, תמיד שיחקתי. 

וכנראה שגם ככה זה ימשיך.. 

כל הנורמה הזאת מסביב, הכל כ"כ רגוע וכ"כ רגיל וכ"כ.. כ"כ כלום. 

זה נשמע אולי הכי מטומטם בעולם אבל אני פשוט לא מסוגלת.. לא מסוגלת. 

רוצה להרגיש, רוצה לחוות.. איפה המקומות ההרסניים האלה, שהראו לי כ"כ הרבה; ובד בבד לא הובילו אותי לשום מקום חיובי. 

היה כ"כ הרבה להכיל.. ועכשיו? עכשיו אין כלום להכיל. 

עכשיו הכל תקוע. כלום לא זז. אני במקום והכל כרגיל. 

מעדיפה ליפול מאשר להישאר איפה שאני עכשיו. 

אבל זה כבר לא אפשרי, כי המקום ממנו אני אפול הוא מקום אחר. 

אסור לי לאפשר לעצמי ליפול כי אם זה יקרה הנפילה תהיה פי כמה וכמה יותר חזקה,

ואני לא יכולה לאפשר לי דבר כזה. לא עכשיו.

לברוח? גם לא. אין לי דיי כוחות להחזיק עוד מסכה שלמה ולכ"כ הרבה זמן. 

אין לי כלום מה לעשות.. אבל כמו שאני מכירה את עצמי זה היה ברור שהחוזק הנפשי יגמר. 

ועכשיו? עכשיו אין כלום, שוב, 

אני לא מבינה, בדיוק ברגעים האלה - שאני הכי מוצאת את עצמי במצב הכי מוכר שיש,

המצב שחייב להשתנות.. 

מה אני אמורה לעשות עכשיו, כדיי שמשו ישתנה? 

השינויים חייבים לבוא ליידי ביטוי כשרע, אחרת הם לא באמת שינויים. 

אבל רע לי עכשיו. 

ואין לי מושג מה לעשות..

אוף.

שבת שלום, וזה.

~