חולמת.

ולי נימאס. כ"כ נימאס. 

אם אפילו בקרב שלי אין לי כוח להילחם, אז מה יהיה אם כל מה שמסביב? 

דיי. אני רוצה לוותר. עוד פעם לשאוב כוחות, עוד פעם אין לי מאיפה. 

זה נהיה משחק מתיש, ואני מחפשת כרטיס יציאה. 

לא רוצה להתמודד, רוצה לחזור לנקודת ההתחלה. החוסר אונים, שם, היה לי נוח. 

ונוח זה כל מה שאני יכולה להרשות לעצמי כרגע.. מצד אחד תוקפת את כולם ומצד שני נותנת לכולם לדרוך עליי.

דיי. 

איבדתי את הדרך. 

אני אעשה הכל כדיי למצוא את המקום הבטוח הזה שלי, הכל.. 

אבל כנראה שאין דבר כזה. מקום בטוח זה לאגדות. 

ואני יודעת, אני יודעת ומרגישה כ"כ חזק שאני כן תקועה איי שם בגיל 5, מתה מפחד וחסרת ביטחון ולא מרגישה מוכנה להתמודד עם כלום, רק רוצה לבכות לאמא.. 

הכל רץ לי מהר מדיי ואני נשארתי פה לבד, בוכה, סעמק. 

~

גם לכולם כבר מסביב זה נשמע כמו תירוצים עלובים. 

אני לא מבינה למה גם בגיל 20 אני מרגישה שאף אחד לא מבין אותי [מה שמחזיר אותי ל"מרגישה כמו בת 5"]..

אני הולכת על קרח דק. דק, דק, דק. 

לא רוצה לחזור לבסיס. לא רוצה. 

אתם יודעים, זה מזל שאני פחדנית, בתכל'ס.

מזל שאכפת לי יותר מדיי, שאני לא זורקת זין.. 

אחרת - נשבעת, באמת שנשבעת שלא הייתי פה. 

דיי, לא רוצה לשמוע יותר.

לא רוצה לחשוב. 

ליל"ט.

-