חולמת.

כואב לי הגרון ואני לא רוצה לחזור לצבא מחר. 

מצאתי לי דרך לברוח, יופי.. 

אני רואה את עצמי מהצד מחפשת בכוח דרכים הרסניות, דרכים להרוס את עצמי. 

אבל אני מפחדת, אני כ"כ מפחדת.. 

כי הרס עצמי זה לא שלמות. זה התוצר של חוסר שלמות. 

אם אני אכנס להרס עצמי טוטאלי אני עלולה מאוד לאבד את עצמי ואת כל מה שהשגתי עד כה, וזה מפחיד אותי. 

לא רוצה לוותר על כלום.. אני נאחזת כ"כ בהכל עכשיו. 

זה לא משנה כבר הרי.. אני רק לא רוצה ליפול שוב, זה הכל. 

בעע.. אני מרגישה ממש חלשה. 

אני כ"כ פוחדת מהאמת הזאת שמטיחים בי כל הזמן, ושתכל'ס מה שאני צריכה זה רק קצת פורפורציות והכל יהיה בסדר. 

אבל מי אמר שזה מה שאני מחפשת בכלל? 

אומרים לי שאני צריכה להתבגר, לקבל את מה שאני ומה שמסביבי ולשמוח בחלקי.. 

אבל אני כל הזמן מחפשת, כל הזמן בחוסר שקט, כל הזמן רוצה יותר ולא מסתפקת במה שיש. 

כל הזמן לא טוב לי.. 

איבדתי את זה לחלוטין. 

כל המסגרת הזאת דורשת תחרותיות וכוחות נפשיים שאין לי לתת, אוף, אין לי פייט לתת.

יצרתי לעצמי בעיה עמוקה כשזה נוגע להצלחה והגשמת מטרות. 

שמתי לב שהזמן היחיד שבו ישלי שלווה נפשית הוא כאשר אני בשגרה, במקום טוב ובטוח לי, ואין לי מטרות. 

אבל גם זה מחרפן אותי בסופו של דבר, כי מהטבע שלי, אני חייבת להציב לעצמי תמיד מטרות, וגם תמיד כאלה מספיק גבוהות שאני מן הסתם מלכתחילה לא אוכל להגיע אליהן. איזה ייאוש.

כ"כ קשה לי עם העובדה שאני כ"כ מקשה על עצמי, נימאס לי להילחם עם עצמי כל הזמן ולהיכנס למצבי רוח קיצוניים רק כי אני לא מצליחה להסגר על עצמי או לבטוח בעצמי, או להאמין בעצמי ובמה שיש לי להציע, ככה שכל השאר יהיה על הזין שלי.. לא, הכל כ"כ משפיע עליי ועל כל דבר קטן שאני עושה או אומרת, איך אפשר לחיות ככה? אי אפשר לחיות ככה. 

אני צריכה מנוחה. אני חייבת לעצמי כ"כ הרבה חושבים.. אני מרגישה שאני מעמידה פנים בבסיס שקל לי, ומה שעוד יותר מחרפן זה שאני גם מרגישה שאני מעמידה פנים פה, שקשה לי. 

כי בעצם, בתכל'ס, לא קשה לי. סתם הכל שגרתי וריקני אבל.. קשה? נה. את עושה את קשה, כבד, את עושה את זה ככה.

אז מה את רוצה, לעזאזל, מה את רוצה?.. 

את מכאיבה ומכבידה על עצמך בכוח, ואז כועסת על עצמך שאת עושה אתזה, וכועסת על עצמך שאת לא עושה אתזה. 

בכ"מ, זה לא משנה מה תעשי את פשוט תמשיכי לכעוס על עצמך בכל מצב שיהיה, דפקטיבי משו. 

ואז את מנסה לשים את הכל בצד וזה שוב מתפוצץ, ושוב, ושוב, ושוב.. כי כמה אפשר כבר.  

את לא מצליחה לקבל שום מצב עם עצמך. את לא מסוגלת לקבל את עצמך. 

הקונפליקטים הפנימיים לא נגמרים.. 

ונימאס לי. נימאס לי. 

באמת שנימאס. 

מספיק ודיי. 

שבוע טוב.. 

~

סתם כי נימאס לי לראות את הישן, גם אין לי ממש כוח לעדכן.. 

הכל פחות או יותר אותו דבר, שנה חדשה התחילה ואיתה גישה חדשה.

דברים ממשיכים להתפתח למקום טוב - בסופו של דבר.. 

ואני שמחה.

אני נכנעת ונתקעת מפה לשם מדיי פעם, 

כי מה לעשות, אתה עוצר את עצמך שבוע-שבועיים מכל ביטוי עצמי או מחשבה שהיא קצת מעבר וכשאתה מגיע הביתה, לבערך יממה, אתה מחפש רק לספק את עצמך בדרכים הכי שטחיות שיש, כי אין לך כוח לפתח מעבר, רק להתפרק. 

אז בסדר, לומדים לחיות עם זה.

אמא של אבא נפטרה, זה היה לא קל כזה, אבל הינה אני פה בבית, עזרתי כמה שאני יכולה ועכשיו המטרה היא רק שכולנו נאסוף כוחות מכולנו.. 

חוץ מיזה יצא לי לראות ולהתחבר קצת יותר למשפחה, עוזר לי גם קצת להבין את עצמי ולהתגבש על עצמי, שזה תמיד טוב. 

ו.. יהיה בסדר.

אני תמיד האמנתי ותמיד אאמין שיהיה בסדר. 

היום, מחר,- עוד חודש.. 

הכל עובר בסוף, לא ככה? 

בדיוק ככה. 

להית'. :)

~