חולמת.

לא יכולה לסבול את תחושת הכלום הזאת. 

היא מעיקה לי..

אני ידעתי שהיא תבוא. 

וזה עצוב פשוט לחשוב שהכל בא מלמעלה, 

כי אם כן - זה נורא פתאטי.. בדיוק ברגעים כאלו אני כ"כ מתביישת בעצמי, כ"כ שונאת את עצמי. 

בשביל מה אני צריכה את כל החרא הזה?

אני משחקת בשטויות, תמיד שיחקתי. 

וכנראה שגם ככה זה ימשיך.. 

כל הנורמה הזאת מסביב, הכל כ"כ רגוע וכ"כ רגיל וכ"כ.. כ"כ כלום. 

זה נשמע אולי הכי מטומטם בעולם אבל אני פשוט לא מסוגלת.. לא מסוגלת. 

רוצה להרגיש, רוצה לחוות.. איפה המקומות ההרסניים האלה, שהראו לי כ"כ הרבה; ובד בבד לא הובילו אותי לשום מקום חיובי. 

היה כ"כ הרבה להכיל.. ועכשיו? עכשיו אין כלום להכיל. 

עכשיו הכל תקוע. כלום לא זז. אני במקום והכל כרגיל. 

מעדיפה ליפול מאשר להישאר איפה שאני עכשיו. 

אבל זה כבר לא אפשרי, כי המקום ממנו אני אפול הוא מקום אחר. 

אסור לי לאפשר לעצמי ליפול כי אם זה יקרה הנפילה תהיה פי כמה וכמה יותר חזקה,

ואני לא יכולה לאפשר לי דבר כזה. לא עכשיו.

לברוח? גם לא. אין לי דיי כוחות להחזיק עוד מסכה שלמה ולכ"כ הרבה זמן. 

אין לי כלום מה לעשות.. אבל כמו שאני מכירה את עצמי זה היה ברור שהחוזק הנפשי יגמר. 

ועכשיו? עכשיו אין כלום, שוב, 

אני לא מבינה, בדיוק ברגעים האלה - שאני הכי מוצאת את עצמי במצב הכי מוכר שיש,

המצב שחייב להשתנות.. 

מה אני אמורה לעשות עכשיו, כדיי שמשו ישתנה? 

השינויים חייבים לבוא ליידי ביטוי כשרע, אחרת הם לא באמת שינויים. 

אבל רע לי עכשיו. 

ואין לי מושג מה לעשות..

אוף.

שבת שלום, וזה.

~

אני אומרת שזה מקסימום כפייה מינית..

הם אומרים לי שזה אונס. 

ההם בכלל צוחקים לי בפרצוף ואומרים לי שאני מטומטמת,

והוא קם והולך. 

לא יודעת. אני מבולבלת. 

מרגיש לי גדול מדיי להשאיר אתזה מאחור,

וסתמי מדיי לעשות עם זה משו. 

מזה בדיוק להתמודד בכלל? 

אני אפילו לא מסוגלת לעשות את הדבר הכי בסיסי של להגדיר..

אז איפה אני עומדת בכל הסיפור הזה? 

איפה הוא עומד בכל הסיפור הזה? 

מה עושים עכשיו?.. בוכים עד שזה יעבור?

מדחיקים ועוברים הלאה? או פשוט סתם להניח את זה מאחור,

או לחפש לתת לו לסבול כמה שאפשר..  

לא יודעת. זה מבלבל ולא בא לי לחשוב יותר מדיי.. 

זהו, נגמרה הרגילה וחוזרים לשיגרה קשה במיוחד, 

אבל יש כאלה שאומרים שגם מספקת.. 

הלוואי ואני אצליח להניח את העבר מאחורי [בכל מובן אפשרי] ולהמשיך הלאה לידיים טובות יותר. 

אני כן חזקה הרבה יותר ממה שחשבתי, מסתבר,

ולהסתכל לדבר המזעזע הזה בעיניים ולהגיד שנעשה לי עוול - אחרי כ"כ הרבה שנים של דיכוי עצמי, 

זה חוזקה. זה אומץ.. 

ואני גאה בעצמי. ושמחה על מי שפה לתמוך בי.. 

כי כלום מיזה לא מובן מאליו, בייחוד לא בשבילי. סוף-סוף קמתי ונלחמתי. לעזאזל.. וחשוב שתדעו, חשוב שהוא יידע, שזה לא יעבור בשתיקה. וזה לא עבר.

ועכשיו השאלה שנותרה לי היא באמת פשוט הכי פרקטית שיש..

מה עושים עכשיו? 

~

S:  . 

~

"אף אדם אינו יכול, לאורך משך-זמן ניכר, לעטות פרצוף אחד כלפי עצמו ואחר כלפי אחרים, מבלי לתהות בסופו של דבר איזה מהם הוא האמיתי."

~

ואני קצת עייפה וקצת מבולבלת, אולי גם קצת שיכורה.. 

בעיקר תוהה מה לעזאזל אני אמורה לעשות עם עצמי ולאיפה אני אמורה להמשיך מכאן, 

בעיקר בוכה כי אפחד לא מסוגל להבין, 

וכאן נכנס הגבול המאוד דק בין להישאר לבד או להתכסות בעוד מסכות [גם על חשבון הרגילה..]

אולי זה מה שאני צריכה, אולי זה יגלה לי את מי שאני צריכה להיות. 

אם זה היה תלוי בי, כולכם יודעים שמן הסתם כבר מזמן הייתי מתה. 

הבעייה שזה לא תלוי בי.. 

אתם מבינים? החיים שלי לא תלויים בי. 

אבסורדי בצורה משעשעת על סף הפתאטית. 

ליל"ט. 

[והינה מכתב שיכורי ומפגר שרשמתי לאדם מתועב לפני כמה ימים, שיהיה לתיעוד]: 

"אתה חתיכת חלאה. וזה כ"כ מכאיב לי, זה כ"כ לא שווה אתזה. ישמצב שאתה גם שוכב עם מישי ברגעים אלו ממש שאני כותבת בצ'אט המזדיין הזה.. מילא לא אכפת לך מאף אחד, אבל ניצלת מישי שיש לה חולשה אלייך. ניצלת ריגשית, ומינית.. הייתי אומרת לך אתזה מול הפרצוף אם לא היית בורח, אבל אתה תמיד בורח.. אני בספק אם אתה מתמודד עם משו בכלל.  השפלת אותי כ"כ ואתה יודע את זה. ואני מקוה שאתה אוכל על זה חרא עכשיו, ובכל רגע נתון, כי אני יודעת שאני כן. אני בנאדם תמים. הייתי לפני שהכרת אותי ואני משתדלת להיות ככה עכשיו. אבל הצלחת להרוס.. אני לא יודעת באיזה סרט אתה חיי שכל מה שמספק אותך זה לשכב עם בחורות, בין אם כוסיות ומהממות ובין אם הן פשוט הדבר הכי מכוער שקיים.. אתה יודע שבאתי אלייך כי צפיתי ליותר. אתה לא מפגר.. אבל אתה רצית בדיוק מה שכל בחור מניאק-בן-זונה היה רוצה. וזה לא קשה לנחש.. וכמה שאני כועסת על עצמי שלא ניחשתי נכון [ואין שניה שאני לא מאכילה את עצמי חרא על זה], אין סיבה שגם אתה לא. יכלת לבחור להיות יותר טוב, יותר מיזה.. ובכ"כ קלות. אני לא דורשת הרבה. אפעם לא דרשתי.. אני פשוט שילוב של כלום ושום דבר בשבילך, אז מה הבעיה להעיף אותי על המיטה, למשוך לי בשיער, לקרוא לי "אישה טיפשה", מטומטמת ולעוף עליי, עד שאני מתחננת ממך שאני עם פאקינג טמפון ולא, לא לעשות את זה. אבל זה לא משנה לך.. היית עם מישי לפניי ותהיה גם אחריי. השאלה אם זה במאת משנה לך.. הרי בתכל'ס? אבל באמת בתכל'ס - כוסיות יש יותר ממני, שאתה יכול גם להשיג.. אז אותי? למה אותי? מה כבר יש בי? אין שם כלום, אבל עם כל הכלום הענק הזה, אני בחיים.. בחייםבחייםבחיים לא אנצל אף אחד ככה, וגם לא הכרתי מישו שניצל.. עד אלייך. והיית כ"כ תמים ונחמד בהתחלה, שאשכרה חשבתי שמסתתר שם כמעט ומלאך. איכס. וגם אם הוא היה קיים, כנראה שהוא הודחק ומת ממש מזמן, כי כל מה שאני רואה זה שטן. וזה הכאיב לי, ממש.. ואני מרגישה מפגרת שאני מקדישה לך בכלל זמן על זה, ועוד יותר מפגרת מהמחשבה שבכלל תראה שזה ממני ולא תטרח לקרוא. אבל אם כן תחליט, אז רק שתדע שאתה אפס. ואתה חלאה. ועכשיו שאני מסתכלת אחורה אני מבינה מה ראיתי, אני מבינה את השקר. לך תישון, תעבוד, תלמד, ותעשה עוד כמה דברים לא יותר מדי משמעותיים עם החיים שלך.. תשכב עם כל מי שזזה, העיקר שיהיה לך טוב. ותשתה, תשתה מלא. לשכוח את הכל ואת כולן.. מה שלי עדייו הכי כואב שזה לא שלא אכפת לך ממני - מילא, קורה.. [פחח], אבל העובדה שידעת [וידעת] שלי כן אכפת ממך, [אולי קצת אפילו יותר מדי], וניצלת את זה ממני בצורה הכי מגעילה שיש. אתה חרא של בנאדם, ואתה עוד תקבל על זה.. הלוואי שתסבול מחוסר שקט לפחות כמוני. חלאה. ליל"ט."

אוף. לעזאזל.

~