חולמת.

יש בי צד אפל, והוא לא קטן. 

כל פעם הוא מחפש ביטוי אחר להישען עליו דרך האופי העלוב והחלש שלי,

יש בי עולם ומלואו שלם שאני בכלל לא מודעת אליו. 

שם, שם העוצמה שלי. והיא נתונה לביטוי רק דרך הרס. בעיקר הרס עצמי.

כי אני לא מסוגלת.. זה כ"כ שונה ממני, זה כ"כ מפחיד אותי. 

איך אני מתמודדת עם דבר כזה בכלל?

וזה מלא באופל, זה מלא בהרס. כ"כ מלא. 

מלא יצרים.. 

לא, לא הייתי אומרת רוע, אבל יש שם הרבה חושך. בעיקר חוסר הבנה. 

איך אפשר לתת ביטוי לדבר שאין לך מושג בכלל מה הוא מכיל בתוכו?

אני במודע שותה, ובמודע מכניסה את עצמי למצבים לא מודעים בעליל,

מצבים שבהם אין לי שליטה [כי אני כמעט תמיד בשליטה - לפחות על הפאן הזה בחיים שלי],

והכל מתפרץ, לכל עבר.. וזה קשה, כי זה לא אני, זה חלק אחר - שונה לגמריי - אין לי מושג איך אני מתנהגת שם..

אבל אני אוהבת את זה. זה ממלא אותי. 

זה מספק.

ואין לי מושג איך לפעול, איך לתת לזה ביטוי מודע, זה מפחיד אותי.. 

אני לא מכירה את זה בכלל. אני לא מסוגלת לתת לזה מקום כי זה מרתיע אותי, זה משנה לי לחלוטין את כל מה שבמודע הכלתי בתוכי..

מה אני עושה עם זה עכשיו? 

יש בזה כ"כ הרבה יופי, זה מסקרן אותי כ"כ. כשאני מתחברת למקום אני מרגישה כ"כ הרבה יותר עוצמתית, מאושרת,

שלמה עם עצמי.. 

זה לא הוגן. בגלל זה אני ככה תמיד כבדה, תמיד מרגיש לי משהו חסר.. 

בגלל זה אני לא מוצאת אף אחד. 

איך אני יכולה להכיר מישהו שיתאים לי אם אני בכלל לא מציעה את עצמי,

או שאני מציעה פרץ של יצרים [שזה הצד האפל בפעולה], או שאני פשוט מציעה אטימות טוטאלית. 

אני מוצאת לי איזה דרך ביניים שזה אני פועלת כי אין לי באמת ברירה,

אבל אני גם מנסה להבין איפה אני באמת אהיה מרוצה מאיך שאני, ממה שאני. 

נימאס לי להראות פרצוף אחד לאנשים מסויימים, לימים מסויימים בשבוע ופרצוף אחר למקומות אחרים. 

רוצה להיות אני, בכל מקום. להכיל את כולי, זה מה שאני רוצה.. מול כל אחד. 

ולפעמים אני הולכת לאיבוד והכל מרגיש כמו קישקוש אחד גדול ובא לי, באלי שוב ליפול. 

לשתייה, למין.. לרזון [מי יתן וזה באמת יקרה, אבל זה כבר בבד היותר מודע שלי, קשה לי להשאב לשם]..

אני מרגישה שרק כשאני מערפלת את עצמי אני נותנת ככה, קצת ביטוי לצד האפל הזה. אני אוהבת אותו. הוא חלק ממני. 

אבל הוא הורס, אז שילך. אבל אני כלום בלעדיו. הוא כל מה שאני, 

הוא כל ה'מעבר' שלי. ובינתיים הוא כזה אפסי, הוא כ"כ פתאטי. אני רוצה יותר. 

אני רוצה יותר מעצמי. 

תעשו שיהיה לי יותר, בחיאת. 

מצד שני, אין לי בכלל משמעת עצמית.

אני שותה ואוכלת כי אני פשוט לא מסוגלת להגיד לא. לא מסוגלת לסרב.. גם אם אני רוצה,

אולי זה חלק מהעניין שאני בכלל לא שלמה עם עצמי, אז אני לא מסוגלת להגיע להחלטה חותכת. 

אולי אני לא רוצה להיות בשליטה בכלל. זה לא עושה לי טוב.

ואולי אני עושה לעצמי דווקא. 

ויכול להיות שזה שוב, סתם קישקוש, ואני פשוט בן אדם חלש. 

מעניין אם זה באמת נכון, מה שכתבתי. 

מעניין אם באמת מסתתרת מאחוריי עוצמה אדירה שאני מסרבת להכיר בה,

כי היא פשוט באמת מפחידה אותי. 

אם הצלחתי ליפול לכאלה מקומות ועוד הייתי יחסית במצב מודע,

מעניין מה יקרה אם אני אתן לה את כל הביטוי.. אני אוכל להגיע כ"כ רחוק.

זה הכל עניין של שליטה עצמית, של הבחנה בין טוב לרע. 

השאלה לאן אני רוצה להגיע בכלל, וכמה סיכונים אני מוכנה לקחת. 

ויכול להיות שזה פשוט שטות אחת גדולה. 

נולדתי, הייתי ונשארתי חלשה. וכנראה כך גם אהיה..

לא משנה כמה חזק הצד האפל הזה, אולי הוא פשוט הביטוי לחולשה שלי.

אולי באמת אין בי יותר מהנראה לעין, ואני אמשיך להתלונן על חסרים גם עד יום מותי,

אולי אני סתם לא רואה דברים בפרספקטיבה הנכונה, וזה מה שמבשבש לי את מהלך החיים, 

ואולי זה החברה שמעקמת את הכל ואני צודקת. 

ואולי ואולי.. ואולי אם היה שם מישו שיצביע לי על מה נכון ומה לא,

אז הייתי מפסיקה לשקוע בדכאונות והירהורים שרק אלוהים יודע מה מזה נכון ומה לא. 

דיי, בזאת נגמרה החפירה. 

אפטר בבית ועל זה אני חושבת, ראיתם מזה?

הגיע הזמן באמת.    לאפטר. 

שבוע טוב לכולם. ~

-

אני לא חושבת שאני איי פעם אוכל להסביר את ההרגשה האדירה הזאת אחרי שבועיים בבסיס, כל פעם מחדש, לקום ב6 בבוקר ולרוץ להסעה הביתה. הביתה. אנשים לא מעריכים נכון את מה שיש להם ביד. כן, כולל אני. אבל עכשיו? אין כמו הבית. 

אני לא חושבת שאפשר מתישהו למצות אתזה. כל השפיות שלי חוזרת לאיטה בבית. איזה כייף.. 

בית. :)