Free_My_Soul

אז הגיע הזמן לסכם, לסכם את כל התקופה הזאת שעברה

את החופש הענקי הזה עד הגיוס.

אז עברתי המון, הכרתי מלא אנשים

מצאתי עבודה שאפשר להגיד העבודה הכי טובה שהייתה לי עד היום.

נקשרתי חזק יותר לאנשים שאני מכירה שנים

התנתקתי מאנשים שכנראה הגיע הזמן לשחרר מהם

אז נגמרה לה תקופה, ועכשיו מתחילה תקופה חדשה

אני רוצה להודות באמת לכל האנשים המדהימים האלה שעברתי איתם שלושה חודשים מדהימים

שעשו לי טוב כל כך, והפכו לי את התקופה של הלפני צבא למושלמת

אני לא יזכיר שמות אני מפחדת לשכוח אנשים אבל באמת שאני אוהבת כל אחד ואחד מכם..!!

אלה שהיו איתי בזמנים הקשים

בבכי, בשמחה, בכאב, באושר

אלה שהפכו אותי למאושרת אפילו אם זה לרגעים קטנים

אלה שתמיד תמיד היו שם, ויהיו תמיד.

רכשתי חברים לחיים לא חברים לתקופה זה משהו שאני יכולה לסכם איתו

מאוהבת בכם אחד ואחד ושום דבר אפילו לא הצבא הזה יפריד אותי ממכם..!! =]

ובנימה אופטימית זאת אני רוצה להגיד לכם תודה

לא יכולתי לבקש חברים יותר טובים ומושלמים ממכם..!!

כשעצוב אז עצובים הגיוני לא?

כל כך עצוב לי שזה אי אפשר לתאר במילים אפילו

כל כך קשה לי להיות חזקה בשביל כל כך הרבה אנשים

שאין שם אפחד שחזק בשבילי, הכל שובר אותי מסביב

אז אני מתאמצת ונותנת את כל הכוח שיש לי בשביל להחזיק את היקרים לי מכל

אז סבא בבית חולים שוב ולא משחררים אותו מסיבה לא ברורה

או שהיא לא ברורה רק לי, גם ככה אמא מסתירה ממני את המצב שלו

היום כבר גיליתי למה היא בכתה, הסתבך לו משהו אחרי הניתוח

היא שיקרה לי שהיא אמרה שהכל בסדר, לא הכל בסדר

ובגלל זה כנראה שהוא עוד שם, שלא משחררים אותו

סבתא שלי לא מפסיקה לבכות היא אומרת שהיא רוצה שסבא יחזור

היא לא מוכנה להקשיב שאומרים לה שהוא בסדר

היא לא מוכנה להבין שאין לה מה לדאוג

היא מחמירה את המצב שלה שגם ככה הוא עדין וגם זה קשה

אבא ואמא בוכים, כל אחד מהסיבה שלו

לראות את אמא נשברת בלי יכולת לעזור היא סגורה

היא לא נותנת לאפחד להתקרב אליה במצב הזה היא שומרת את כל המידע אצלה

היא לא מוכנה להסביר למה היא בוכה או מה קרה

היא לא נותנת אפשרות לעזור לה

ואבא, לראות את הבנאדם שבעיניי הוא המגן הכי חזק שלי נשבר ובוכה זה הכי קשה בעולם

לראות את אבא שלי מזיל דמעות של עצב זה נורא

לעמוד מולו לנסות להרגיע להחזיק את עצמי מלבכות זה קשה

אין לי את הכוחות להגן עליו אני קטנה מדי לידו והכוח שלי לא מספיק

הוא הגיבור שלי, ושהגיבור שלי נשבר זה כיאילו נגמרו לי כל ההגנות בחיים

ועיניינים שבלב הם כל כך קטנים כרגע, כל כך חסרי משמעות ליד כל זה

ובמקום שישארו בצד לכמה ימים לתת לי להרגע גם הם נכנסים לתמונה

זה לא תמיכה זה עוד אבן שנופלת על המגדל המתמוטט הזה

לראות איך אתה אחר שאתה איתי ואיך אתה אחר שאנחנו עם כולם

ונמאס לי לחשוב למה זה ככה ועל מי אתה מנסה לעשות רושם

אין לי ראש לחשוב על זה עכשיו הראש שלי מלא במחשבות אחרות

אז כן אני נשברת, מנסה להיות חזקה אבל אין לי מאיפה לשאוב כוחות

העולם הפנימי שלי, המשפחה שלי, הכל קורס לי מסביב

אין לי שום דרך להתחזק, הכוחות האחרונים שנשארו לי לא יספיקו לי

ואני כבר רואה את עצמי מגיעה לצבא ונשברת נפשית דיי מהר

שלושה התמוטטויות עצבים ביום, דמעות שלא מפסיקות לרדת

כאב חד בחזה שמזמן לא היה לי

אז אנשים שקרובים אליי שמתקשרים שומעים בקול שלי

מרגישים את הרגשות החזקים שפועלים בי

אם זה כעס או אם זה עצב, אם אני בוכה או עצבנית

וליד כולם אני רגילה, שומרת הכל בבטן

אני לא רוצה להיות ההורסת שמחות, האחת שיושבת עם פרצוף חמוץ בצד

אני משתדלת להסתיר כמה שאפשר

כי גם נמאס לי משאלות, זה רק שובר יותר לדבר על זה

אוף למה הכל נופל בשבוע אחד למה?

באמת, שכרגע, כבר לא מתחשק לי יותר לחיות..

בובי שלי...

זה פשוט עושה לי לא טוב.
אני רוצה לשנות הכל.
אני רוצה שנהייה ביחד.
אני רוצה לראות אותך, את החיוך היפה שלך.
אני מתגעגעת לחיבוק החם והאוהב שלך.
לעיניים היפות שלך שמביטות במבט אוהב.
אלוהים אם אתה שומע, אם אתה רואה, אני יודעת שכן
אז תחזיר אותנו זה לזו, שנהייה ביחד ונאהב לעד.