אני מרגישה צורך להתנצל על הפוסט הבא.
למה? כי זה ילדותי, ואני לא ילדותית. אני בוגרת. אסור לי לבקש. לחלום. להפריח משאלות כמוסות לחלל הריק מסביבי.
כי יום השואה. ואני לא ממש יודעת איך לאכול את היום הזה אף פעם. כי אני תמיד רוצה לבכות ולראות סרטי שואה והפעם אני מתמודדת אחרת עם הכבדות שנופלת עליי.
אני מרגישה צורך להתנצל.
ואחרי ההתנצלות לבעוט בכל המוסכמויות שגורמות לי להרגיש צורך להתנצל. לבעוט בכל מה שמונע ממני לחשוף את האני האמיתי שלי.
אז זה נחשב שהתנצלתי? אני בסדר? אני יכולה להתחיל?
מותר?
אני אומרת שזה יבוא. כולם אומרים שזה יבוא.
מין אופטימיות חסרת כל בסיס.
כולם אומרים לעצמם ולסובבים אותם שזה יבוא.
פתאום קלטתי שלא בטוח שזה יבוא, אם בכלל.
פתאום קלטתי שאני שרה בשקט מילים שהנשמה שולחת בקול צלול למשהו לא ידוע.
אני באמת ובתמים חושבת שהעולם שלי יהיה יפה יותר אם תלטף לי את השיער ותנשוף נשימה חמה ושקטה לתוך האוזן שלי. נשימה שתרטיט ותצמרר את כל הגוף.
העולם יהיה יפה יותר אם תישן איתי בלילות שישי. נחזור מאוחר הביתה ונשאר ערים עד שהשחר יעלה. ושכקרני שמש ראשונות יתגנבו לחדר דרך חריצי התריס תפהק פיהוק גברי וגס, תעטוף את כולי בזרועות שריריות ונירדם יחד, כשכפות הרגליים שלנו נוגעות לא נוגעות.
העולם יהיה יפה יותר את תתן כתף איתנה להרטיב כשעצוב. אם תחבק בחוזקה כשאבכה ותשתוק שתיקה גברית מובכת כי כמו כל גבר אתה לא יודע מה לומר כשנשים בוכות.
יהיה יפה כשתעמוד חסר אונים מנסה לרכך את העצבים של המחזור.
כשתשיר בקול נמוך איתי ועם הרדיו באוטו.
כשתאמר כמה אתה אוהב.
כמה אני יפה.
כמה אני שלך.
העולם יהיה יפה כשנריב. אני אצעק ואבכה ואתה תבהה. אחר תגיד בקול שקול ורציני מה שיש לומר. ואז שנינו נשתוק. עוד דמעה. חיבוק ארוך. נשיקה רטובה.
כשאצבעותיך החמות ילטפו חרש את בטני הלבנה.
כשלא תוכל להרדם ותצפה בי ישנה.
כשאסרק באצבעותיי את שיערך הקצר ומשם אצבעותיי ינדדו אל שפתייך הבשרניות. שפה עליונה. ותחתונה. חרש חרש. אצבעות מתחלפות בשפתיים. לשון.
כשידיי הקטנות יטיילו ארוכות על גבך הרחב. מנסות לעסות את האינסוף הנפרש למרגלותיהן.
העולם יהיה יפה יותר.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
Haley