שנים לא כתבתי.
הלכתי לאיבוד, וקצת מצאתי את עצמי.
אני כותבת מילים לא ברורת, גם לי הן לא ברורות... אבל מה זה בעצם משנה?
אתם עוזבים לי... וזה עדיין לא נקלט. עולים על מדים, דסקיות על הצוואר. ולי יותר עצוב כי אני יותר שלכם, ואתם יותר שלי.
התחלתי כיוון חדש, אבל עדיין יש מעידות, אני פשוט חייבת להמשיך להזכיר לעצמי שמותר לנו למעוד, שאנחנו לא מושלמים ולא עוצבנו בשביל להיות כאלה. אני אוהבת את עצמי הרבה יותר, מבינה שמגיע לי יותר.
אני לומדת להקל על עצמי, לוותר מדי פעם, אבל לא לשחרר יותר מדי.
כולנו גדלנו, מהר, מהר מדי. תמונות נוסטלגיה מהבהבות לי במוח הרבה לאחרונה, כי פרקים חדשים בחיים עומדים בפתח, מחכים שניצוק לתוכם תוכן חדש ורווי חוויות חדשות... כל הישן יהפוך לעוד תמונות נוסטלגיה מטושטשות... ולנו ישארו זכרונות עמומים.
מה אומרים למישהו שלא רוצה לגדול?
תגידו לי מה שיש לומר... כי אני צריכה שמישהו יגיד.
השתנתי כל כך. שינוי משמעותי. ואני אוהבת אותו. אוהבת אותי.
אני מעריכה את עצמי ואנשים מעריכים אותי, את מי שאני ואת כל מה שיש לי לתת. יש לי המון מה לתת. תמיד.
חיפשתי את המקום הנכון שאוכל לומר בו את האמת שלי, בלי להצטער, לתרץ או להסביר, ושכחתי שאני כותבת, יכולה לכתוב. אז כן, כאן אני אגיד בלי להתחרט, את הדבר שאני כל כך מפחדת להודות בו- אני אוהבת אותך. באמת אוהבת.
מפחיד אותי להודות בזה. פעם ראשונה שאני מביעה את המילים האלה באופן כלשהו.
מגיע לי שתאהב בחזרה. אני כל כך רוצה שתאהב בחזרה.
יש לי הרגשה כל כך חזקה שאנחנו טובים אחד לשניה. בוא לא נפספס את זה...
רק תחזור, נשאר לי עוד שבוע עד שתחזור. ואז הכל יתבהר, לטוב או לרע. ולא משנה מה, כמו שאמרת לי "אנחנו נהיה בסדר" אני אהיה בסדר.
כל כך דומים וכל כך שונים. מעולם לא חשבתי שיש אנשים כמוני שנמצאים כל כך קרוב.
תחזור, ו"אנחנו נהיה בסדר".
אני משלימה ולומדת לאהוב את כל החלקים שבי, לאט, אבל בטוח. את העובדה שהמילה לא, לא נמצאת בלקסיקון שלי, שאני לפעמים מעניקה יותר מדי ופוגעת בעצמי בדרך, את האכפתיות, הישירות, הכנות המוגזמת, את העובדה שאני חברה בכל מצב, תמיד מנסה לצאת הכי בסדר שאפשר, את העקשנות, הדבקות במטרה.
יש בי מה לאהוב.
רק תאהב.
אני אהיה בסדר שנה הבאה. וגם אחר כך.
אני פייטרית, ואני אתסדר מצוין.
אני מאמינה בזה. מאמינה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
Haley