ניסיתי, באמת שניסיתי לפרוש כנפיים, ולנסות דברים חדשים, ולהיות ספונטניות ופתוחה, וחוויתית.

חשבתי שבאמת לא אכפת לי ושבאמת אני לא שונה ולא מוזרה ושהכל אצלי בסדר.

אבל האמת היא שהוא לא בסדר. ושאני לא בסדר. ושהכל לא בסדר אצלי עכשיו. כי אני רוצה משהו אחד ועושה את ההפך הגמור. ואני אומרת משהו אחד ומרגישה משהו אחר. וכי אני חושבת שאני לא צריכה מישהו להיות איתו. וכי אני ממש בטוחה בזה שזה יקרה, אבל אני לא שמה לב שאני בטוה בזה כבר 3 שנים ושום דבר לא זז לי בחיים מאז. ואני יודעת שזה כזה נדוש לומר שאני רוצה מישהו, שרק יהיה פה לצידי בכל דבר לא משנה מה. ואני רוצה, אבל בינתיים אני גם חושבת שאני פשוט לא בנויה לזה ואני רק רוצה להתנסות בדברים חדשים. ואני רוצה שהחיים שלי יזוזו אבל אני עוצרת אותם כי אני מפחדת. ואני משכנעת את עצמי שזו לא אשמתי אבל זאת כן ואני כזאת פתאטית טכזאת מסכנה וכזאת מוזרה ומכוערת. וכשמתחילים עם חברה שלי ברחוב אני באמת מוחמאת כי אני חושבת שזה עם שתיינו או בכל זאת תיהי מציאותית כי זה כל כך לא אלייך וזה כל כך עלוב שאת באמת חושבת את זה.

ואני פשוט בנאדם של מצבי רוחץ כל הזמן בלי להיות מודעת לזה בכלל.. אה ואני חושבת שאני מודעת לעצמי אבל אני ראש בקיר, או בעננים. והעננים זה טוב, אבל כשמגיעים לדבר דוגרי אז העננים נעלמים ואני נשארת לבד.

וכל החוויות הראשוניות שצריכות להיות בחיים פעם ראשונה מכל דבר, יש לי את זה ואין לי. ואני רוצה ואין לי סבלנות אבל כשחושבים על זה יש לי הרבה, כי בכל זאת כל החיים אני כבר מחכה ו 15 שנים זה דיי הרבה.

ואני רק בת 15 ואני כבר חושבת שאנ יודעת הכול וזה כל כך לא נכון ואני רואה את זה כל פעם מחדש כמה אני ילדותית וחסרת ניסיון ומושפעת בקלות, ורוב הפעמים לא אכפת לי בכלל משום דבר אז אני מאמצץ דעות של אחרים ולכן זה משפיע גל על הדברים שכן חשובים לי ואני לא לומדת להקשיב לעצמי ושיהיו לי דעות משלי.

ואני באמת לא מרגישה בבית בשום מקום, עובדה שגם כשאני שוכבת במיטה שלי בחדר שלי בבית שלי בשכונה שלי בעיר שלי ובארץ שלי אני עדין לא מרגישה בבית, ועוברת לי המחשבה בראש 'בא לי הבית'. ואני לא חושבת שאי פעם הייתי בבית הזה שאני רוצה להגיע אליו. אני חושבת שהוא בעננים.

הסתבכתם. גם אני. ואני כל כך עלובה שזה מפליא אותי לפעמים.

שיהיה לכם אחלה חופש.

אה ויש לי יומולדת עוד 11 ימים (: