בלילה שזה קרה, ישבתי בבית קפה.
עם ידיים ככה על הפרצוף, שלא יראו מה אני באמת מנסה להביע. לא לגמרי.
כשהתוכנית שרצה בטלוויזיה שהייתה תלויה למעלה הופסקה, והוחלפה במבזק חדשות פתאומי, ידעתי שזהו. עכשיו בטוח משהו קרה לה. לה ולי. לא שציפיתי שזה ייגמר אחרת, היא הייתה זאת שיצאה בכעס ופיוזים שרופים מהדירה, משאירה אחריה מגירות ריקות, מתנדנדות ככה בבסיסן. מגירות שעד אותו לילה היו מלאות בזיכרונות מכל הזמנים הטובים שהיו לנו ביחד. כל הזמנים הטובים שאני עכשיו כל כך מנסה לשכוח.
אומרים שההשראה באה מכאב וצער. אני לא יכול שלא להסכים עם האמירה הזאת. הנה אני, כותב את הזיכרון האחרון הזה על מפית מעוכה באיזה בית קפה שכונתי, מנסה באמת לחשוב למה אני עושה את זה, וממשיך לכתוב. בשולחן לידי חושב איזה אחד על פגישת העסקים הקרובה שלו, או על איזה לילה מיוחד היה לו עם המזכירה אתמול, או על איך הוא התחמק מלתת הסבר לאשתו, או עוד-אלף-ושתיים-וחצי דברים. מהצד השני יש מישהי שבאה כל בוקר לשתות קפה, כזאת שכבר מכירה את כל מי שעובד כאן, וכולם מכירים אותה. אני רק חיפשתי תירוץ למצוא מקום לשבת בשקט ולכתוב.
אני לא יכול להגיד שאהבתי את ג'ולי. מה שאני כן יכול להגיד שהיא הייתה יפה, שהיא הייתה מושכת, אבל באמת לאהוב אותה לא אהבתי. אולי פה המשפט של "זה לא את, זה אני" נכנס לתוקף. אולי באמת משהו לא היה בסדר איתי. אני לוקח לגימה מהקפה המר שלי וחוטף עוד איזה מבט על הסביבה. לא הרבה השתנה בדקות האחרונות האלה. היא הייתה ספונטנית כזאת, ואת זה כן אהבתי, אבל עדיין משהו היה חסר.
האנשים שאיתם הסתובבתי תמיד הציעו שניסע לכל מיני מקומות. לקניה, תאילנד, הודו..איפה שאפשר קצת לפתוח את הראש. לא התנגדתי נחרצות כל פעם, פשוט חשבתי שאם יש משהו, אז לא צריך לממש אותו על-ידי טיסה לאיזו יבשת נידחת. אבל טיולים באופן כללי, זה היה, והיה מצוין. אני מוצא את עצמי פוזל לכיוון הבחורה מצד שמאל שלי. ג'ינג'ית כזאת, עם חליפת עסקים, שותה קפה מספל גבוה, מאלה שרק אנשים עם עבודה מסודרת ומשכורת מכובדת יכולים להרשות לעצמם לשתות מהם בבוקר. יכולתי להבין את זה. היא הגניבה מבט אליי וברגע שהמבטים שלנו הצטלבו היא חזרה לתקוע את מבטה בספל שהיה מונח על השולחן לפניה, כאילו היא מחכה שהוא יגלה לה את העתיד, ואני גיליתי שיצרתי כתם דיו בגודל של גולה על המפית שלי. אני לוקח עוד לגימה מהקפה ומחליט שזהו, פעם הבאה אני מביא סוכר מהבית.
באותו לילה רבנו. לא סתם ריב, אלא עם צעקות ברמה כזאת שכל השכנים שמעו, וכמה גם באו ליידע אותנו שאנחנו מעירים את כל העיר באמצע הלילה. ג'ולי החליטה שנמאס לה, ושאני מאכזב אותה, כמו תמיד, ושאין לה יותר מה לחפש איתי, כי זה במילא לא מגיע לשום מקום. ואני, טוב, אף פעם לא הייתי כזה טוב בוויכוחים. היא יצאה בסערה מהדירה, משאירה את הדלת מתנדנדת ככה על צירה, וירדה למטה. לא טרחתי לעצור אותה. אני מסתכל שוב על הג'ינג'ית בחליפת העסקים מצד שמאל שלי, והיא מסתכלת עליי, ולקחו לה כבר את הספל הריק, אז אין לה לאן להסיט את המבט שלה יותר. היא קמה ובאה ומתיישבת מולי, באותו שולחן. "אני הייתי קונה מחברת מסודרת במקומך" היא אומרת. "אני לא יכול להגיד שהייתי מסודר באף שלב בחיים" אני משיב, ומשתדל לכתוב תוך כדי בשביל שלא תיעלם לי ההשראה. היא לוקחת את אחת מהמפיות ורושמת משהו עם עט שהוציאה מהחליפה שלה. הוא מושיטה לי את המפית, שעכשיו כתוב עליה בכתב קטן ומסודר: "אני אמנדה. רוצה לדבר כבר, או שאני צריכה לחכות עד שתסיים לכתוב את הספר שלך?".
בחדשות הודיעו על תאונת-דרכים קטלנית שקרתה על אחד מהכבישים המהירים באזור. הגעתי לבית החולים, אבל זה כבר מזמן היה מאוחר מדי. "היא איננה" אמרו לי, "איבדנו אותה". אמנדה חוטפת ממני את המפית, שניה לפני שאני מסיים לכתוב. לוקח לה שתיים-שלוש דקות לקרוא לפני שהיא אומרת: "אתה חושב שאתה בנוי לעוד ניסיון כזה?".
חושב? אני לא יודע מה חשבתי באותו רגע, ואם אני יודע אז אני לא זוכר. הסתכלנו אחת על השנייה, היא עם חיוך ילדותי וקצת מטומטם, ואני פשוט חשבתי שכל התהליך הזה פשוט יקרה מהתחלה, והחיים שלי פשוט יחזרו על עצמם, שוב ושוב ושוב ושוב ושוב...
אני לא בנוי לעוד ניסיון כזה.
אבל לעזאזל, אני רוצה ולא אכפת לי.
"אז...את מכירה איזו מסעדה טובה באיזור?"
פרץ רגעי של השראה.
(הערה: השימוש בשמות אמריקאיים הוא בגלל שהסיפור הוא במקור באנגלית. היו לי שתי גרסאות וסתם התחשק לי לפרסם את הגרסה העברית)
בבלוג זה
בכל הבלוגים
