תמיד הייתי כזה.
ב"כזה" הכוונה היא לאדם ההוא, שאתם תמיד רואים מהצד, זה שתמיד (או ברוב הפעמים) עוזר לאלו שצריכים עזרה, ומוכן להקשיב לכל מילה שתגידו. ברוב המקרים, כן, אני עושה את זה מתוך כוונה. בחלק קטן מאוד מהמקרים שמזדמנים לי, נראה כאילו אלוהים רצה שאני אעשה את זה לא מתוך כוונה, אלא משום שלהיות האדם הנחמד הזה, זה כבר בטבע שלי. אני לא יכול לסרב יותר לתפקיד הזה. במבט לאחור, אני תוהה אם בשלב מוקדם יותר בחיים קיבלתי לידיי את ההחלטה, והחלטתי ללכת בכיוון הזה, או שלא באמת הייתה לי המודעות שיש לי עכשיו.
ברוב המקרים, כשאני רוצה להגיד משהו לטובתי, אני שותק ו(בטבעיות) חושב "האם יש השלכות כלליות למה שאני אומר?". ב"כלליות" הכוונה להשלכות שכוללות אנשים שאכפת לי מהם. אני כ"כ דואג לשמור שאנשים אחרים לא יפגעו, שאני לא חושב על הפגיעות שאני סופג. אני, כמובן, לא חסין לפגיעות מהסוג הזה, והן כן משפיעות עליי בשלב יותר מאוחר. לפעמים אני מראה את זה ולפעמים לא.
אומרים שככל שמדחיקים דברים מסוימים, הם נעשים גדולים ואפקטיביים עם הזמן, ולאחר זמן מסוים הם כואבים פי כמה. אין לי ברירה אלא להסכים עם האמירה הזאת. חוויתי את זה יותר משאנשים, גם אלה שמכירים אותי הרבה זמן, יכולים לחשוב. לפעמים, בכל זאת, אני כן חושב על החלטות שאני עושה לטובתי האישית. דוגמה לעניין כזה היא העובדה שנפרדתי מחברה שלי לפני שבועיים, ביוזמתי ומתוך מחשבה שזה ישפר את המצב שלי. המצב אכן השתפר לאחר זמן מה, אבל משהו, אני חייב להודות, עדיין חסר.
אחרי שיחה ארוכה עם ההורים שלי (כן, אני מאלה שכן מדברים עם ההורים על הבעיות שלהם. מה תעשו לי?), הגעתי למסקנה שהבעיה הכי גדולה שלי, מבחינת השתלבות חברתית, היא שאני תמיד תופס את עצמי, כפי שכבר ציינתי, כדמות מהצד. מעבר לזה, עניין יותר גדול הוא שאף פעם לא הייתה לי האופציה (או שאף פעם לא לקחתי החלטה משמעותית) לבנות/לשפר את הביטחון העצמי שלי. עשיתי לעצמי עוול יותר גדול ממה שכל אדם ואדם עשה לי בחיים, העובדה שחשבתי שאף אחד לא יקבל אותי כפי שאני בגלל איך שאני נראה, הרסה לי את התדמית העצמית והחברתית, והוכחה בסוף כלא-נכונה. חלק מהעניין הזה של השתלבות חברתית, כפי שכבר ציינתי לא פעם ולא פעמיים בבלוג הזה, כלל גם את מערך היחסים שלי עם בנות.
ג'יז..אני אפילו לא יודע איך להתחיל לדבר על זה...אני מניח שתמיד, אבל תמיד, הייתי ה"ידיד הטוב" כמו שחבר טוב שלי נהנה לכנות אותי. ועד כמה שלפעמים מעצבן להודות בזה, אין לכם שמץ של מושג עד כמה זה נכון.
מאז שאני זוכר איזושהי אינטראקציה עם בנות, תמיד הייתי זה שמקשיב, זה שמוכן לעזור מתי שצריך, נו..אתם בטח מכירים את זה..האדם ההוא שבנות תמיד יכולות לדבר איתו על כל דבר. זה אני. ואני כל כך מצטער על זה לפעמים.
אני לא רוצה אפילו להתחיל לדבר על זה, אז אני רק אסכם עם זה:
לכל אדם יש את התפקיד (או, אם תרצו, ה"מטרה") שלו בעולם. יש כאלה שהתפקיד שלהם הוא לתרום לחברה, ויש כאלה שהמטרה שלהם היא לגרום לאנשים להרגיש טוב עם עצמם. אני מאלה שתקועים באמצע, ולא יכולים להחליט לאיזה צד ללכת. כי אני מרגיש שאני יכול לתרום לאנשים שאני מכיר ואוהב בלהיות יותר מסתם ידיד וספר טיפים והדרכה מתי שצריך. אבל אולי בכל זאת, מישהו למעלה עדיין רוצה שאני אהיה כל החיים שלי ה"שומרוני הטוב".
בבלוג זה
בכל הבלוגים
