Kick The Baby

יש לי אבא קוסם. אבל לא קוסם כזה כמו שאתם מכירים, שמוציא שפן מהכובע ועושה טריקים כאלה שאפשר לקנות בשקל וחצי בחנות מעבר לרחוב, אלא קוסם-קוסם. כזה שיכול לעשות ולראות מה שהוא רוצה בקליק כזה של האצבעות. כזה שיכול להגיד לך  בדיוק מה עשית אתמול מהרגע שקמת עד הרגע שהלכת לישון. קוסם באמת. אמא אומרת שזה בגלל שהוא ממשפחה כזאת, של קוסמים, ושזה עובר בתורשה ושגם דוד שלי דויד הוא קוסם. אבל אני לא מאמין לה, כי דוד דויד לא קוסם, הוא מדען. ואי אפשר להיות שניהם. הילדים בבית-ספר תמיד צוחקים עליי כשאני אומר להם שאבא שלי קוסם, וכל הזמן אני חושב אם גם אני קיבלתי את הקסם הקטן הזה שעובר במשפחה, כדי שכל פעם כשערן המכוער יתחיל לצחוק עליי, אני אוכל לעשות קליק כזה באצבעות ולשלוח אותו בטיסה מעל הבניין של הבית-ספר. אבל אח שלי הגדול שי תמיד אומר לי שאין כזה דבר "קסם משפחתי" ושאני סתם ממציא, ושאני צריך לחשוב איך שהוא אומר, "אאוט אוף דה בוקס". לא הצלחתי אף פעם להבין למה שי מתכוון במשפט הזה, למרות שאני יודע שבוקס זה כזה סוג של אגרוף, ואמא אומרת שזה קופסה באנגלית.

לפני שבועיים יצאנו לטיול בצפון. אני ושי ואמא ואבא שלי הקוסם. ועשינו פיקניק כזה ושי תפס פרפרים, ואבא, בגלל שהוא קוסם, הכניס את הידיים שלו למים והוציא משם דגים, ואני שמתי אותם בשקית ניילון כזאת ולקחתי הביתה. ונעמי, שהיא הילדה שכולם אוהבים בכיתה, הסתכלה על הדגים שלי ואמרה לי שהיא מאמינה לי שאבא שלי קוסם, ושהיא תדבר עם ערן שיפסיק לצחוק עליי, ואני אמרתי לה תודה.

ביום חמישי שעבר המורה רחל צעקה עליי. היא צעקה הרבה, וצעקה חזק, ואני לא נעלבתי, אבל כעסתי, כי זה לא נכון שאני שמתי לה נעצים על הכיסא והדבקתי את המחק של הלוח לתקרה, ושאני יודע מי זה היה, אבל לא אומר. והיא עמדה קרוב-קרוב לידי וצעקה שאני כל הזמן מתנהג כמו ילד קטן, ושאני חסר אחריות. ואז מרוב שכעסתי הראש שלי עמד להתפוצץ, וכשהראש שלי עומד להתפוצץ אני עושה כאלה קליקים באצבעות, כי זה מרגיע, אז עשיתי, ואז ראיתי את נדב ותומר קמים ואומרים "המורה, אנחנו עשינו את זה" ממש-ממש ביחד. במשך כל היום הזה הרגשתי ממש טוב, ורוב הזמן חייכתי כי הרגשתי שקיבלתי כזה קסם כמו שיש לאבא שלי. אמא שלי חיבקה אותי חזק כשאמרתי לה, ואבא כבר ידע, כי הוא קוסם, ושי ירד למטה מהחדר שלו, אמר שאני שוב ממציא סיפורים, עשה קפה ועלה לחדר בחזרה. אבל לא אכפת לי מה שי אמר, כי שי לא קיבל מאבא את הקסם שאני קיבלתי. שי קיבל כישרון, שאמא אומרת שזה כמעט כמו קסם, אבל לא קסם לגמרי.

למסיבה של נדב ביום שבת אבא הסיע אותי באוטו שלו, ואמר לי "אם אתה בן של קוסם, תעשה להם כמה קסמים, אה?" ואני חייכתי הכי חזק שיכולתי. אחרי העוגה אני עשיתי כמה קליקים באצבעות, ומעל כולם התחילו להתפוצץ זיקוקים ממש גדולים ועם הרבה אור ורעש, וכולם נדהמו. ואז נעמי לקחה אותי לצד ואמרה שהיא רוצה להיות חברה שלי, ואני באמת הרגשתי כמו בן של קוסם.

היום אני בן עשרים ושלוש, ואבא שלי הקוסם נפטר בגיל שישים וחמש, ואמא גרה בבית לבד, ושי ואני באים אליה לשבתות, ולפעמים גם באמצע השבוע. לשי יש להקה והוא מופיע בכל מיני מועדונים בארץ, ולי יש את נעמי. אני הולך הרבה לבקר את אבא בבית הקברות, וכל פעם שאני מבקר אותו, אני מרגיש שאני מקבל קצת מהקסם הזה של אבא שלי, אבא שלי הקוסם.

לשחף

האישה שהייתה בטלוויזיה מפרסמת  איזו משחת שיניים חדשה, ואני שוכב עם סכין ביד וקרע גדול כזה בגרון על הרצפה בסלון. אז אני שוכב ככה בסלון, ובאותו זמן מסתכל על הטלוויזיה. אני לא יודע איך, וזה גם לא ממש מעניין אותי. אבל אני רואה את האישה הזאת, ואחרי כמה דקות התמונה מתחלפת, ואני רואה אותך, ואת מהטלוויזיה מתרגשת ומחייכת חיוך מטומטם כזה, של פעם ראשונה מול מצלמה כזה. ואני מחייך, ואין אף אחד שיראה אותי מחייך, כי אני שוכב עם סכין ביד וחתך בגרון בסלון על הרצפה. וזה לא משנה לאף אחד, וזה לא משפיע על החיים של אף אחד. אולי חוץ מהחיים של איציק מהמכולת למטה, שאין לו קליינטורה ורק אני בא לקנות אצלו, וגם זה רק כשאני מבואס, אבל חוץ מזה החיים של כולם עוברים, ולאף אחד לא אכפת מגופה שנרקבת בסלון על הרצפה. לפחות עד שהשכנים יריחו את הסירחון הנוראי מהדירה ממול. ואז התמונה מתחלפת. לא בטלוויזיה, אלא בראש שלי שכבר מזמן הפסיק לעבוד. אני ואת רצים בערימת שלג גדולה כזאת, ואין מי שישמע אותנו, ולך זה לא אכפת, וכשלך לא אכפת גם לי לא איכפת. ואז בא בחור כזה וקורע את כל התמונה הלבנה והנקייה הזאת לחלקים קטנים, ולך זה לא משנה, ואני מאבד את עצמי. ואז רק דם. בכל מקום דם, ואני שוכב בתוך שלולית של דם על הרצפה בסלון. ואז התמונה שוב מתחלפת, הפעם שוב בטלוויזיה, ויש איזו תוכנית ילדים חדשה. מאלה שאנשים עושים בשביל לנצל הורים תמימים ולעשות מהם כסף. ויש ילד קטן שרואה את תוכנית הילדים הזאת, והוא צוחק, ואני צוחק, והוא אני. ואז אנשים גדולים באים לקחת את הילד למקום שאנשים לא יראו אותו, והוא יהיה חלק ממערכת, ולאף אחד לא יהיה אכפת ממנו, כי הוא לא עצמאי, ולא מבוגר. ואז התמונה נתקעת, ואני בוכה. לא הילד, אני. ובמקום דמעות אני שוב מרים את הסכין וחותך באותו מקום, ומגלה שאני לא זז, ולא אכפת לי.  התמונה משתנה ואני שם, ואת שם, ויש מלא דברים ארוזים מאחורה, ואת בוכה.

וזאת שוב את. בתמונה אחרת. בקולנוע. ואת מחבקת אותי ונרדמת לי על הבטן, ואני נרדם איתך, והסדרן חובט בשנינו עד שאנחנו מתעוררים ואז בועט אותנו החוצה. אנחנו עפים החוצה הכי מהר שאפשר, צוחקים כל הדרך. וכל הדברים הקטנים האלה כל כך משמעותיים כשמסתכלים עליהם ככה, שלפעמים זה לא ממש משנה אם את איתי, או שאת איתי רק כשאני חושב עלייך, או שאף אחד משניהם לא מתקיים, כי אני שוכב על הרצפה בסלון, עם סכין קצבים ביד, שוכב בשלולית של דם ותיעוב עצמי ודיכאון וחרדה וציפיות ואכזבות ובעיות וחשיבה צלולה. ואז את נכנסת לדירה, ורואה את כל זה, ואין כבר שום דבר שאת יכולה לעשות, כי הראש שלי הפסיק לעבוד מזמן, אבל את הלב את תולשת עם הסכין שיש לי ביד, ושמה אותו בכיס, ויוצאת מהדירה עם הבחור ההוא, מאחת התמונות מקודם.

ואני כבר לא מעניין אף אחד, ואף אחד לא מעניין אותי, ואני שוכב עם סכין ביד וקרע גדול כזה בגרון על הרצפה. והתמונה משתנה פעם אחרונה, והפעם זה רק אני.

הצלחתי לכתוב משהו!! יאי לי!~

אני רוצה להודות לכל מי שפירגן לי על הסיפורים האחרונים שהעליתי.

רציתי לומר לכם גם שיש לי מחסור כתיבה ביומיים האחרונים, ואני מקווה שאני אוכל לכתוב משהו בקרוב..,

בכל מקרה, כל מי שנכנס מוזמן להיכנס לסיפורים שכתבתי (ברשימה הכי למטה עם הלינקים)

ברק

...

חשבתם שנפטרתם ממני?

הצחקתם אותי (הנה:)

ההורים שלי טסו לארבעה ימים למרוקו, ואני מיום שלישי לבד בבית..

אני חייב להגיד שזה נחמד מאוד, אבל אין ספק שאני קצת לבד מדי..

השכרתי  23463762 סרטים בארבעה ימים האלה..וראיתי כל אחד 4223467 פעמים.

זה נורמלי, נכון?

אז עכשיו אני יושב פה, עם מחסום כתיבה קרצייתי..וכנראה שאני אערוך את הפוסט הזה יותר מאוחר..

זה דווקא אחד מהסיפורים היותר ישנים שכתבתי..ממש לפני איזה שנתיים..אפשר לראות שהסגנון שלי היה פחות מלוטש אז D:

אז עכשיו אני יושב ליד הפסנתר הגדול בבית.

מנגן שניים-שלושה תווים, כאלה שאנשים קוראים להם מוזיקה, ומרוצה מעצמי.

לפני כמה ימים הייתי אדם שונה לגמרי.

הייתי אחד שמפחד להסתכל לאנשים בעיניים, כי ידעתי שהעיניים הם ראי לנפש. לא רציתי לראות מה אנשים חושבים עליי. זה גם לא ממש היה ענייני.

הייתי כזה שמתנהג בצניעות יתר, למרות שהוא לא רוצה להתנהג ככה.

אבל אז פגשתי אותה.

סך-הכל נראית כמו בחורה רגילה. אבל משהו אצלה עניין אותי.

היא לא נראתה כמו בחורה רגילה לגמרי. משהו בה היה שונה. לא יכולתי להסביר מה, אבל היא לא מסוג הבנות שאתה רואה במקומות כמו אלנבי או שנקין או מקומות אחרים מהסוג הזה. הפעם הראשונה שראיתי אותה הייתה בתזמון גרוע מאוד. איזה פורץ ברח מבית אחד ברחוב שהלכתי בו באותו בוקר. ניסיתי לעצור אותו, אבל הוא הדף אותי ונפלתי על הכביש, שהיה סואן מאוד בשעות האלה.

מכונית אחת אדומה התקרבה אליי. הנחתי שהנהג לא רואה אותי כי שכבתי על הכביש בלי יכולת לזוז, אז עצמתי את העיניים והתכוננתי לגרוע מכל.

אבל אז, כאילו למישהו למעלה עוד לא נמאס ממני, שמעתי רעש חזק ליד אחת האוזניים שלי וכשגיליתי שאני יכול לקום למרות המכה שקיבלתי, קמתי וראיתי אישה שהצליחה, איך שהוא, להדוף את המכונית עם שתי הידיים שלה. על המכונית לא היו סימני פגיעה, אבל על הידיים של אותה אישה היו סימנים אדומים והן העלו עשן.

מיד לאחר מכן היא התמוטטה על הכביש, ואני לקחתי אותה לבית חולים. כשהרמתי אותה מהכביש, יכולתי להישבע שראיתי  כמה נוצות לבנות נופלות מהגב שלה.

יומיים לאחר מכן, היא התעוררה בבית החולים שאליו לקחתי אותה. לקח לה קצת זמן לזהות את המקום, אבל היא נראתה בסדר גמור.

היא הסתכלה עליי. בעצם, הסתכלנו אחד על השנייה בעיניים. היא חייכה, אני חייכתי, והשאר היסטוריה.

אז יצאנו כמה חודשים. סיפרתי לה על עצמי, היא סיפרה לי קצת פחות על עצמה, אבל בהחלט היה על מה לדבר.

יום אחד, היא פשוט נכנסה אליי הביתה בבכי, ואמרה שהיא לא יכולה עם זה יותר.

זה היה מסוג הרגעים האלה שאתה חושב על מצבים שונים למה חברה שלך אומרת לך את זה. יכול להיות שהיא בגדה בך עם מישהו כבר כמה זמן, ויכול להיות שזה דברים פחות שגרתיים, שאליהם אני לא אכנס כרגע.

היא לא הסכימה לדבר לפני שהשביעה אותי לשני דברים.

"אני חייבת לבקש ממך לא לדבר עם אף אחד על מה שאתה הולך לראות, וגם לבקש ממך לקבל את זה שאני אצטרך להיפרד ממך אחרי שאני אראה לך. חוץ מזה אני ממש מבקשת שלא תשנא אותי." היא אמרה, ואחרי דקה התחילה לבכות שוב. חיבקתי אותה כדי שתירגע, ואז היא התרחקה כמה צעדים ממני. עברו כמה שניות לפני שהצלחתי לראות משהו.

לנגד עיניי התחילו לצמוח לה על הגב שתי כנפיים. גדולות, לבנות ויפות להחריד.

הייתי בהלם כמה דקות, ואז כשחזרתי לעצמי היא אמרה לי שהיא בעצם מלאך שירד לאדמה כדי לבדוק את המצב שלנו. היא אמרה שעושים את זה פעם במאתיים שנה בערך, ושהמלאכים האחרים תמיד הצליחו לעשות את זה בפרופיל נמוך, בהסוואה מוחלטת. היא הייתה על סף התגלות מוחלטת כשהצילה אותי מהמכונית ההיא, וזה שלקחתי אותה למקום שבו היא יכולה להחלים הציל אותה, ובגדול.

היא חיבקה אותי שוב, ואמרה שהיא אולי המלאך היחיד בהיסטוריה של המלאכים מסוגה שהתאהב בבן אדם, ושהיא מאושרת ותהיה מאושרת על זה למשך הנצח שהיא הולכת לחיות.

נישקתי אותה, והיא יצאה מהדירה שלי עם כנפיים מקופלות, ובפרץ מוזר של אור לבן היא נעלמה.

היום אני אדם אחר, ולו רק בזכות העובדה שהיא עוד מסתכלת עליי, מחכה לפעם הבאה שהיא תוכל לרדת אלינו. אבל זה יהיה רק בעוד מאתיים שנה.

אז עכשיו אני יושב ליד הפסנתר הגדול בבית.

מנגן שניים-שלושה תווים, כאלה שאנשים קוראים להם מוזיקה, ומרוצה מעצמי.

לפני כמה ימים הייתי אדם שונה לגמרי.