Kick The Baby

לשיר.

יש לך יום הולדת.

ואת הכי יפה בעולם, ואף אחת לא משתווה אלייך, כי יש לך יום הולדת. יום אחד שעושה אותך לאישה הכי מאושרת שיש. האוטובוסים כולם יעצרו, וגם המכוניות כשתעברי בכביש. ולכולם ייצאו העיניים, ולאף אחד לא יהיה מה להגיד. את פשוט תוציאי מהם את כל המחשבות שהיו להם מלכתחילה בראש, ולאף אחד לא יהיה אכפת. הרבה ראשים יסתובבו, והרבה בנות יקנאו בזוהר הזה שדבק בך לעשרים וארבע שעות שלמות. והחיוך שלך יהיה מדהים כמו בכל יום, ואולי קצת יותר, כי יש לך יום הולדת.

ואף אחד לא יעמוד בדרכך, ותוכלי ללכת לאן שתרצי, ותוכלי לעשות מה שתרצי. וכל מי שאת מכירה יהיה בסדר, ולו רק ליום אחד שלם, כי יש לך יום הולדת.

 וביום ההולדת שלך, היום היחיד בשנה שגורם לך להרגיש כל כך מיוחדת עם עצמך, הכל צריך להיות מושלם. הכל צריך להיות פרפקט בכל צורה אפשרית. אז אין מחלות, ואין מפגעים, והעולם כאילו עוצר, ושום דבר לא קורה.

איפה שלא תהיי, וזה ממש לא חשוב איפה, יסתכלו עלייך. והקול הקטן הזה בפנים, שבדרך כלל אומר מה לעשות ולאן ללכת, מושתק, כי את הרי יודעת מה לעשות, וגם אם לא, זה לא ממש משנה. כל ההיפים האלה מהסרטים תמיד כל כך שמחים, ונראה כאילו אין להם אף דאגה, אבל זה לא משתווה למבט הזה של אושר צרוף בעיניים שלך, אושר צרוף והפתעה, כשאת רואה את כל מה שהכינו לך. לא שזה משהו גדול, או יקר, או שניהם, אבל יש לזה משמעות. יש לזה משמעות הרבה יותר עמוקה מהדברים האלה שסתם אפשר לקנות ולהביא לך. יש בזה משהו שגורם לך לחייך חיוך כזה שפשוט לא יוצא בשום מצב אחר. אבל אפשר להבין את זה, כי אחרי הכל, יש לך יום הולדת.

את אולי לא רואה את זה, אבל כולם כן. אפשר להבין למה את מתנהגת כמו בכל יום רגיל, ולמה את באה לבית-ספר במקום ללכת למקום אחר, כי אחרי הכל, אולי יש לך יום הולדת, אבל זה לא כזה סיפור. בכל יום שעובר יש כל כך הרבה אנשים שזה קורה להם. ויש כל כך הרבה אנשים שיושבים מהצד, ורואים את האנשים האלה. את האושר שלהם, ואת החיוכים הכובשים האלה, שאי אפשר להתמודד איתם. ואת העיניים האלה, שאי אפשר להסתכל לתוכן, ואת המצבים האלה, שאתה פשוט עומד מול בן אדם, ורוצה לדבר איתו, אבל מכל מקום צצים אנשים שלוקחים אותו ממך, ואתה כבר אומר לעצמך שהוא אף פעם לא יהיה לבד. מכל מקום נגזלות לך אפשרויות. נגזלות וצצות בחזרה. וכשהן חוזרות, אתה פשוט לא יודע מה לעשות איתן. אבל החיוך הזה גם חוזר. מין חיוך קל מלווה בנשיכת שפתיים. ואדם אחד כזה, שיכול להיות שאת שמה לב אליו, ויכול להיות שלא, מסתכל על האושר הזה בלי להגיד שום דבר. אולי זורק מילה פה ושם, ומשתדל לחייך כדי לא לבאס אף אחד.  אבל רק בגלל זה. האמת שלבחור הזה יש בעיה. בעיה גדולה מאוד. והוא פשוט לא יכול לדבר עליה, כי הוא לא רוצה להיות אחראי לתוצאות. וחוץ מזה, הוא יודע שגם אם ידבר על הבעיות שלו, זה לא ישנה שום דבר. זה גם לא יעשה אותו יותר שמח. הוא גם יודע שלך זה לא ממש משנה, כי את עסוקה בכל כך הרבה דברים אחרים. לא שזה רע, זה בסדר גמור. אחרי הכל, יש לך יום הולדת.

היא לא יוצאת לי מהראש...

וזה כבר הרס לי את כל השבוע.

קיבינימט. אני לא בנוי לזה.

בחיי שאני לא בנוי לזה..

את הציור שלי הם גם לקחו. לא שיכולתי להגיד משהו, כי המילים לא רצו לצאת. רציתי לדבר, אבל האורות הכחולים-אדומים הבוהקים שהבהבו מול הבית כל כך הפחידו אותי שלא ידעתי מה לעשות. איריס עמדה לידי וחיבקה אותי, ונטלי פשוט עמדה בצד ובכתה. רציתי לעמוד לידה, אבל פחדתי לזוז. הייתי משותקת, כי זה לא קורה כל יום שמשטרה באה לבדוק למה ההורים שלך מתו. איריס מלמלה בשקט שאין לאנשים האלה אלוהים ואיך הם מעיזים לעשות דבר כזה וזה לא נורמלי ואיך יש כאלה אנשים בעולם, והשוטרים הציפו את הבית, עד שחשבתי שהם ייפלו מהחלונות. אבל לא אמרתי כלום, כי פחדתי מאיריס, ומנטלי, ומהשוטרים. איזה מישהו, שאיריס זיהתה בתור סאלים, הפועל הערבי מהמשך הרחוב, התקרב אלינו ולא הפסיק להגיד אללה ואללה ואללה. ואני לא הבנתי מה זה אומר, אבל נטלי אמרה לי שאני עוד קטנה, ושאני אלמד ערבית רק כשאני אגיע לכיתה ו' בבית-הספר, אם אני אי-פעם אחזור אליו. הוא שאל מי עשה את זה, ואיריס רק הזיזה את הראש, ונטלי סתם המשיכה לבכות, והשוטרים פשוט המשיכו להוציא דברים מהבית, כמו הספה, והתמונות והמנורות מהסלון. חיבקתי איריס ברגליים, כי עוד הייתי נמוכה מדי בשביל להגיע יותר גבוה מזה, וסאלים רצה לקחת אותי על הידיים, אבל איריס לא הרשתה לו, וגם אני לא. הם היו נחמדים, ההורים שלי. אנשים טובים כאלה. שהולכים לעבודה בבוקר, חוזרים בערב, ומספיקים לבלות זמן עם המשפחה. איריס הייתה אחותי הגדולה, והיא הייתה בבית ספר של גדולים, ונטלי בכלל לא גרה יותר בבית, אז אני לא יודעת אם אפשר לקרוא לה משפחה. אבל היא הייתה באה בשבתות לארוחת ערב והייתה עושה לי פרצופים ואומרת שיום אחד אני אהיה דודה יערה, ויהיו לי אחיינים יפים כאלה, שנראים כמוני. השוטרים קראו לנטלי, וכששאלתי את איריס למה היא אמרה שהיא צריכה לתת עדות או משהו כזה, ושאלתי אם הם הולכים לעשות לה משהו, ואיריס אמרה לי שהיא לא יודעת ושיהיה בסדר. האורות ממש סנוורו אותי בעיניים ומרוב שהסתנוורתי עמדו לי דמעות, אבל אולי לא רק בגלל זה. כל אותו זמן לא הפסקתי לחשוב על אותו ציור, שעמד לי בחדר על הכן הגדול הזה מעץ שאבא קנה לי ליום הולדת 8, שהוא אמר שיום אחד אני אהיה הציירת יערה מלקובסקי המפורסמת, ושאת הציור הראשון שאני עושה עם הכן הזה אני אתן לו. וזה מה שרציתי לעשות, אבל כשהלכתי להביא לו אותו איריס קראה לי ואמרה שאין יותר אמא ואבא, שהם במקום טוב יותר עם אלוהים וסבתא ובוב מרלי. והסתכלתי לשמיים וחשבתי וחשבתי, עד שלא היה לי יותר מקום למחשבות בראש. זה היה ציור גדול, עם הרבה דברים, אבל עכשיו כשאני חושבת על זה, אני לא זוכרת מה ציירתי. נטלי חזרה מהמכונית של המשטרה וקראה לאיריס להיכנס, ואני הלכתי לנטלי והיא חיבקה אותי, ואני שתקתי, אבל המשכתי לחשוב על הציור הזה, שהשוטרים שמו במכונית שלהם. גנבים. חשבתי על מה סבא יגיד, ועל מה אנחנו נעשה כשנישאר בלי בית, ואם נטלי תהיה מעכשיו אמא שלי עד שאני אוכל 'לדאוג לתחת שלי' כמו שאיריס אומרת. הרבה אנשים היו עכשיו מאחורינו. שירה, העורכת-דין מהבית ממול, יעל המורה שמלמדת את כיתה א' אצלי בבית-ספר, רון הרואה-חשבון שאבא עבד איתו פעם, ועוד הרבה. כולם עמדו והסתכלו, וחלק עשו דברים שלא ממש הבנתי, אבל זה בטח ישתנה כשאני אהיה גדולה, ואיריס ונטלי לא יצטרכו לדאוג לי יותר. התמונה של הציור בראש התחילה להתחדד, זה היה ציור אדום וסגול וכחול ושחור, אבל עוד לא הצלחתי לזכור צורות. שירה שאלה את נטלי מה קרה, ונטלי אמרה שאמא ואבא מתו והמשטרה מחפשת בעיות או רעיות או משהו כזה. עכשיו השוטרים הוציאו את הכן מעץ שעליו ציירתי, ואז ברחתי מהידיים של נטלי ורצתי בבכי אל הכן שלי, ותפסתי אותו חזק שהשוטרים לא ייקחו אותו.

בחדשות אמרו שילדה קטנה הרגה את ההורים שלה, ואיריס בכתה כמו משוגעת, ונטלי בכתה עוד יותר, ואותי לקחו למקום כזה של ילדים שהם כמוני. שהם בעונש כמו שלי. אותו זמן התמונה של הציור כבר הייתה בהירה לגמרי. הגננת אמרה לי כשהייתי בגן שאדום בשביל שמיים זה לא הצבע הנכון לצבוע איתו, אבל ככה התחשק לי. לא התחשק לי כחול, כי זה רגוע מדי. מה חשבתי לעצמי? מה חושבים בכלל ברגעים כאלה?

אז פעם בכמה זמן איריס באה לבקר אותי, ומביאה פרחים כשממש מתחשק לה. נטלי לא רוצה לבוא, ואני חושבת שזה בגלל שהיא לא רוצה אחות כמוני. מי כן היה רוצה?

לפעמים אני חושבת שאבא ואמא מסתכלים עליי משמה למעלה, אבל אני לא תמיד בטוחה אם הם עושים את זה כי בא להם, או שסתם ממש משעמם שם.

הסיפור משתתף בתחרות "סיפורים עם סוף מפתיע"

http://israblog.co.il/blogread.asp?blog=603660&blogcode=10264285