בזמן האחרון אני לא נפגעת יותר מדי מאנשים, אני לא נותנת לאנשים לפגוע בי.
באופי שלי לפקפק באנשים, ובאופי שלי לא לסלוח, באופי שלי לא להתנצל ובאופי שלי להיות הכי אמיתית בעולם.
שמתי לב גם שהפוסטים שלי בזמן האחרון לא אמיתיים כמו פעם, הם כבר לא אני. הם סתם פוסטים שנוצרו כי אני מפחדת לכתוב פה, אפילו לא ברור לי למה.
הסתכלתי קצת בדברים שכתבתי פעם (עלק פעם, לפני חצי שנה), בתקופה שהייתה אחרת לגמרי בשבילי, בתקופה שכל שבוע קרה לי משו אחר ונפגעתי מבנאדם אחר, ומצאתי כמה קטעים שכתבתי שיכול להיות ששמתי פה כבר פעם ויכול להיות שלא, אבל חשוב לי לשים אותם גם עכשיו, בתקופה החדשה והטובה שלי, כי זו עדיין אני. חשוב לי לזכור שאני תמיד אותה אחת.
אני הולך לבד, לא יודע לאן, לא מסתכל לאחור, פשוט הולך.
דמעותיה חוזרות אליי, מציפות את עיניי, כאילו היו שלה.
הגלים שסוחפים אותה, מביטים בי מרחוק, אני רואה אותם, הם לא יודעים, רק מתמזגים עם הרוח, רודפים אחריה, והיא? מתרחקת, בועטת, היא בורחת.
חושב שוב על הפעם ההיא, על כל הפעמים ההם, על ימים שהיו, שהיו ולא יחזרו, על כאלה שנגנבו מבין אצבעותינו.
והיא כבר שכחה, היא רק שוכבת, מביטה בתקרה, מדמיינת כוכבים, ירח, מדמיינת שמיים מלאים עננים, מדמיינת גשם ששוטף את גופה, ואני עומד בצד, מביט בה, רצה בגשם הדמיוני שיצרה לעצמה, הגלים והרוח ממשיכים להתמזג, רודפים ורדופים, והיא צוחקת, רצה בגשם וצוחקת, משחקי התופסת של הרוח והגלים מצחיקים אותה.
היא מביטה בי ואומרת שהגשם תמיד יחכו לנו, לשנינו, שהגלים והרוח לעולם לא יפסיקו לשחק תופסת, שהשמיים יישארו תמיד במקומם, ושהכוכבים ישאו תמיד את משאלותינו.
ואני...
אני עדיין הולך לבד, לא יודע לאן, לא מסתכל לאחור, פשוט הולך.
אופטימיות זה אחלה דבר,
לאנשים פסימים.
אולי תגיד לי פעם אחת, מי פגע בך?
אולי תעזור לי פעם אחת, לעזור לך?
אולי תשמע מדי פעם את הזעקה שלי, שגם אני זקוקה לעזרה,
שאולי אתה לא לבד בעולם.
אבל אל תדאג, גם אני לא.
אני רואה אותך הולך, אבל מה אכפת לי?
הרי גם הוא שם, וגם היא, והם.
והם גם ילכו בסוף, אבל מה אכפת לי?
אני אופטימית.
אופטימיות זה אחלה דבר לאנשים פסימים.
ואולי אף אחד לא קורא לך,
אולי לאף אחד לא באמת אכפת.
ואולי אם השמש הייתה זורחת בלילה זה לא היה כך,
לא היינו כך,
הם לא היו כך.
אולי אם אלוהים לא היה כל כך הגיוני.
היגיון זה רק חוכמה של אנשים טיפשים.
בשבילנו הכל כבר ברור,
כל ההיגיון הזה, רק מותיר אותנו חסרי מילים, חסרי דמיון, חסרי חיים.
ואולי היינו, כולנו יחד,
צופים מחר בזריחה של היום.
מביטים אל העתיד מן העבר.
שואלים שאלות שבסופן מונח סימן קריאה שלא משאיר אף צל של ספק, של בלבול.
אולי אז היינו מבינים שהיגיון זה רק זה, רק סימן, רק מבט.
ואולי, הגיון זה רק חוכמה של אנשים טיפשים?
יצא פוסט ארוך, לא רגילה לכאלה בזמן האחרון.
אני יודעת שיש אנשים שקוראים פה ולא מגיבים, אבל אני אשמח אם תגיבו הפעם.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
