היא שמה על עצמה את האוזניות וחיפשה מוזיקה כלשהי ברדיו כדי לשמוע כשפתאום נשמע לאוזניה שיר מאוד מוכר. זה היה שיר שאמא שלה הייתה נוהגת לנגן בלילות והיא הייתה נוהגת להתיישב מחוץ לחדרה ולהקשיב לה בסתר.

היא ישבה להקשיב לו בעיניים עצומות עד שאחותה טילטלה אותה."למה את בוכה? מה קרה?"שאלה מודאגת.

"כלום טן, סתם חלמתי חלום מרגש"ענתה לה רוקסי במהירות בזמן שניגבה את הדמעות וסידרה את העיפרון השחור שנמרח לה על כל הפנים.

"אני הולכת להביא לי משהו לשתות. רוצה גם?"שאלה רוקסי את אחותה."טוב. אני ישמח שתביאי לי קולה".

רוקסי קמה ממקומה.היא ניגשה לשירותים ולאחר מכן הלכה להביא לה ולאחותה שתייה.

כאשר חזרה מצאה את אחותה קוראת את המחברת תווים כאשר דמעות בעיניה.

"טן! מה את עושה? למה את מחטתת לי בדברים?" "זו המחברת טווים של אמא נכון?" שאלה ופרצה בבכי "כן" "את יודעת, אני ממש מתגעגעת אליה" אמרה אחותה ורוקסי חיבקה אותה חזק "גם אני" לחששה לעצמה ודמעה זלגה מעינייה.

שער הנסיעה עברה ברוגע; רוקסי וטן נרדמו אחת על השנייה והתעוררו רק בנחיתה.

ברגע שיצאו מהמטוס הם עברו תהליך ארוך של בדיקות וסידורים.

לבסוף הגיעו לאולם הקבלה שם, להפתעתם, חיכתה להם מישהי.

"שלום, אתם משפחת לריסון נכון?"שאלה האישה המוזרה ואביהם ענה בחיוב.

"נעים מאוד, אני לילך, אתה בטח בן ואלו טניה ורוקסי נכון?" אמרה כשחיוך שנראה כחיוך פלסטיק על פניה.

"כן, זה אנחנו" ענה בן. "טוב, אז באו איתי, אני ילווה אתכם לדירה הזמנית שלכם"

כולם עקבו אחריה עד שהם הגיעו למכונית.

במשך כל הנסיעה לילך דיברה "אוף!כמה היא מקשקשת הלילך הזו!"אמרה בלחש טניה לאחותה "כן" אמרה רוקסי ופלטה אנחת ייאוש.

לבסוף הם הגיעו לדירה קטנה בעלת שתי חדרים, מטבחון, שירותים וסלון.

הבנות הסתובבו בכל הבית וחקרו אותו.

"זה?זה הבית שלנו?"חשבה לעצמה בדאגה רוקסי.

"אז כאן אתם תגוררו למשך חודש.זה הזמן הנתון כדי שתמצאו בית חדש ועבודה"

"תודה רבה!" השיב בן ולילך יצאה מהבית.

"נו... בנות! מה שלומכן? מה דעתכן על הבית? ועל המדינה?"

"לא משהו" חשבו להשיב הבנות אבל הן פשוט השיבו חיוך.

"טוב. כולנו עייפים ומתרגשים אז רציתי רק להגיד לכן שפה זה לא כמו שזה היה שם ויש לכן רשות לצאת להסתובב ברחוב, להכיר"

"תודה אבא" אמרו השניים.

שניהם הלכו לחדרם והחילו לסדר את הבגרים שלהם בשידות הקטנות.

אחרי כל זה רוקסי החליטה לצאת להסתובב קצת.

"תחזרי לפני 8! אני רוצה שנאכל ביחד!" "טוב אבא" השיבה רוקסי ויצאה מהדלת.

היא התחילה להסתובב ברחובות המוזרים, הכל היה כלכך שונה, כלכך מוזר.

המון מחשבות עברו בראשה. היא לא התרכזה בהליכה שלה.

"כשאני יגיעה הביתה אני יישב לכתוב מכתב ללני וקלריסה כדי שיהיה להם את הכתובת שלי, כי עם לא יהיה כלכך בודד ועצוב כאן" חשבה לעצמה כשפתאום היא נתקלה במישהו."אוי סליחה" היא אמרה. והמשיכה ללכת כשפתאום הוא אמר...