הם חושבים שהם לא
רוצים לשמוע ממני. שנטשתי. שעזבתי בלי מילות פרידה, ברכות והכרת תודה. הם חושבים
שאני כפוית טובה, חסרת לב. ומעל הכול – אכזבה.
ובדמעות אני מודה שהם צודקים.
בגופי החי, בליבי הפועם בתוכי ובדם הזורם בעורקיי אני ניצבת כאן. ניצבת ומייחלת
לכך שיסלחו לאנוכיותי.
אני רק צל. קיימת, אך חסרת חשיבות.
אנא, נחמו אותי. נחמו אותי בכך שתבינו. שתדעו שאחרי כל הזמן הזה אני זוכרת כל אחד
ואחד מכם. זוכרת ומוקירה עד אין קץ.
תתייאשו. תיסוגו. תיעלמו. אבל אני תמיד אהיה כאן. לא תמיד במצב שמאפשר לכם לדעת את
זה, אבל כאן. ממש כאן. במקום בו פרושים חיי לעיני כל. במקום בו הרהבתי עוז לתת
הצצה אל נפשי, אל תוכי, אל כל מה שאני. במקום בו הרגשתי מוערכת, רצויה ואפילו,
לעיתים, אהובה.
ואני נוצרת את התקופה ההיא, שהייתה תקופה משמעותית בחיי. נושאת אתכם ואת האהדה
והאמפתיה שהצעתם לי לכל מקום אשר אלך.
בלי לראות את פניכם אני אוהבת אתכם. כי אתם סמל. סמל לנקודה על ציר הזמן של חיי.
אז הנה הכרת התודה שלי.
וההתנצלות שלי. בבקשה, סלחו לי.
אני רוצה להקדיש מספר מילים למי שמשך אותי בחזרה למקום הזה שסימל
בשבילי כלכך הרבה באותה תקופה.
ארס. ילדה, נערה, אישה. כלכך פגועה ובכל זאת חזקה. אמנם לא הראיתי נוכחות אבל
ביקרתי אצלך מדי פעם וקראתי אותך. וליבי יוצא אלייך.
יקירה, אני מרשה לעצמי להגיד בפה מלא שאני מבינה. מזדהה. מרגישה וכואבת את כאבך.
בבקשה, היי חזקה. שמרי על עצמך.
והישארי תמיד.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
ניקס