בשם השמים המתקדרים,
הכוכבים החסרים והרוח המייללת. בשם העננים הנאספים, החשמל באוויר והשתיקה המוחלטת.
בשם החור שנפער בי, בשם הגעגועים, בשם הכעס ובשם החיים. בשם היגון, הזעם ונחשולי
הדם שניגרים ממני. בשם האהבה שבי, הריקנות והצרחה המיוסרת שלעולם תישאר דוממת. בשם
כל מי שאני, כל מה שהייתי וכל מה שאי פעם אהיה.
הנצח שלי נעלם, והשאיר אותי לדשדש באפילה, לגרור ברפיון את הלב הפצוע שלי. להשפיל
מבט מטה, אל האדמה הקרה. ולא להרגיש דבר מלבד כמיהה עזה.
הייתי רוצה למזוג אותך לתוכי כאילו היית הוודקה המרווה את צימאוני לחיים נסבלים,
שמהם אני לא רוצה להתפכח. העבר שנמצא שם כדי להזכיר לי שפעם היו גם תקופות טובות.
הייתי רוצה להתקשט בך, להתהדר ולהתגאות בך. כמו היית אבן חן נדירה.
הייתי רוצה לרעות את עצמי אליך, לתעות בנבכי נפשך ובסופו של דבר להשתקע שם, חסרת
מחיר, לעד.
כי, אחרי הכול, אני הנספח שלך. אני העיניים הכחולות, השפתיים המחייכות, הלב האוהב
והידיים הגדולות. אני טפיל. אני גרורה. אני מתקיימת על חשבונך.
אני אמנם קטנה, אבל אני מאה אחוז מאושרת להתקיים בהוויה שלך. להיזון ממך.
אעשה בשבילך הכול. אהיה בשבילך הכול. כי אתה רומיאו. אתה טרזן. אתה ורונסקי,
לואיז, אנטוניוס וזאוס. בעוד אני יוליה. וג'יין. אני אנה, תלמה, קליאופטרה והרה.
אני בעצם אתה.
ולנצח אהיה שריד, שאריות, פיסות שלך. גם כשאתפרק לחלוטין, ולא עוד אהיה, אתקיים
בזיכרון. והזיכרון יהיה אתה. או טוב יותר – שלך.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
ניקס