שלוש שנים, וכאילו
הזמן עמד מלכת. ניקס היא אותה ניקס, על כל המשתמע מכך.
היא מעלעלת בדפי חייה ונוכחת לגלות, באדישות האופיינית לה, שבעצם דבר לא השתנה.
אבל זה לא בדיוק נכון. יש בי רגשות, והם סוערים בתוכי כמו עצי אורן בסופה משתוללת.
הם מתדפקים על דפנות נפשי, מתאמצים בכל כוחם לפלס את דרכם החוצה. משהו שאני מנסה
בכל שארית כוחותיי למנוע.
והרגשות הללו, העוצמתיים, הנשגבים, מכלים אט-אט את הקליפה הריקה, השקופה, שהיא
אני.
לאחרונה אני מוצאת את
עצמי תועה יותר ויותר בזיכרונות שלי. מתרפקת על חיוכים שפעם עוד היו אמתיים. חולמת
על רגעי האושר הנדירים, היקרים מפז. ובעצם הולכת לאיבוד בתוך עצמי.
אני שוקעת במצולות עברי, כמו עוגן המושלך לים. ושם אני מתאחדת שוב עם דמויות רפאים
שהיו וכבר אינם.
אני מאבדת כל אחיזה במציאות. וזו הרגשת שחרור אדירה, אך עם זאת מבעיתה.
הציפורים מבשרות לי
בחדווה שהגיע הבוקר. ואז אני ממצמצת ולפתע הכוכבים צצים כדי להודיע לי שהנה, כבר
ערב. ובין לבין נמתח לו ריק, אם זה בכלל אפשרי. סוג של אזור דמדומים מייאש ובלתי
רצוי.
אז יום רודף יום, רודף יום. ואני, העלובה וחסרת החשיבות, ממתינה.
ממתינה למה? שאלה טובה.
...מצאתי שלאחרונה התאהבתי ביונה וולך.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
ניקס