הלכו שלושתם, גמד וגמד וגמדה, בשביל האבנים (לא הצהובות, כי זה סיפור אחר).
ולפתע נתקלו בקיר אבן.
קילל הגמד האחד בעצבים. החל דופק באגרופיו על הקיר היציב.
ניגש הגמד האחר אף הוא אל הקיר, שלף זכוכית מגדלת ואת הקיר החל לחקור.
הגמדה, קטנה ושברירית, התיישבה על הארץ וטמנה כפיסים שמצאה באדמה.
"שוטה!", התיז לעברה האחד בזעם. "את שותפה, בואי והצטרפי למאבק!".
"לא מאבק, ידידי", השיב האחר בשלווה. "כי אם פיענוח תעלומה מסתורית ומעניינת".
הגמדה, אשר המשיכה לשבת, עצמה את עיניה והמהמה לעצמה חרישית.
האחד הביט בה בשאט נפש וחזר לחבוט בקיר בעוצמה מרבית.
האחר סב על עקביו בהשלמה ושב להתעמק בקיר.
והיא בשלה. נשכבה על הארץ והתבוננה בשמיים התכולים. הוקסמה מצורות העננים הפלומתיים והתענגה מחומה של השמש במרומים.
הקיר היה עיקש. הקיר עמד איתן. הקיר סירב, חרף כל מאמץ נואש, ליפול. הוא היה פה לפניהם, והוא יישאר אחריהם. ואף אחד לא יזיז אותו ממקומו.
לבסוף פסק האחד מהטחת ידיו בקיר ונפנה לצפות בשקיקה בגמדה השרועה על הארץ, שקועה בשינה עמוקה. שלווה.
הוא החל צונח אף הוא אל הארץ, כאשר נשמע קול האחר מאחוריו.
"הממ", מלמל האחר, כאילו לעצמו. "הנה ממצא מרתק". הוא התרומם על קצות אצבעותיו, רחרח והאזין.
"הממ", חזר על דבריו.
האחד גלגל את עיניו וקרס אל הקרקע. הוא לא היה מעוניין בממצאים, מעניינים ככל שיהיו.
הוא שלף בקבוק שיכר מתרמילו והחל שותה, מיואש, כבוי וחסר תקווה.
הקיר הוסיף להתקיים, נחוש ובלתי מנוצח. שביל האבנים המשיך להיות, כפי שהיה וכפי שיהיה.
והאחר?
הוא העיף מבט אחד אחרון בשני הגמדים.
הגמדה, קטנה ושברירית, מכורבלת בתנוחה עוברית, ממלמלת ונאנחת בשנתה.
האחד, שרוע לצידה בקהות חושים. אוחז בפלאסק שלו כאילו חייו תלויים בו, מה שבמידה מסוימת לא היה רחוק מן האמת.
הוא עשה צעד לעברם.
הוא נעצר.
הוא נשם.
הוא החליט.
הוא פנה לאחור, הקיף את הקיר והתרחק מן המקום.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
ניקס