אני מרגישה שאני
פירורים. רק שאריות של מה שפעם הייתי. כאילו הנערה ההיא, זו שחיה את חיי, התפזרה.
והחלקיקים הנותרים נשארו להתאבל. לבכות את העבר. לייחל לסוף.
וההרגשה הזאת קשה מנשוא. ומניבה רק פירות רקובים. כי כל מה שאני, אני בעצם לא.
גורם לי לרצות לזחול בחזרה אל רחם אימי ופשוט להתכרבל שם לנצח (היש מקום טוב
מזה?).
אני רוצה לנצח את עצמי, אבל עייפתי ממאבקים. מלנסות שוב ושוב. מלהיכשל בכל פעם
מחדש.
אני רוצה...
אוה, אלוהים.
***
אני השפתיים שלך,
שלוחשות לי ברוך נעימות חסרות פשר.
אני העיניים האוהבות שלך, אשר הפכו לדיירות קבע במקום הזה שנקרא חיי.
אני החיוך שלך, שמצליף באחורי ליבי ומדרבן אותו להאיץ את דהירותיו.
אני הידיים האדירות, נאדרות ונפלאות שלך, שמספרות לי בלי מילים שאני בטוחה, מוגנת
ושמורה מכל סכנה.
אני הלב האוהב שלך, אשר חתם חוזה על ליבי.
אני הגוף הכנוע, הנרפה והנזקק. זה שזקוק לניחומים יותר משזקוק לחיים.
***
המשיכי. פשוט המשיכי.
תדשדשי, תצלעי, תמעדי, תיפלי.
אבל המשיכי.
כי יש לך.
ואת חייבת לשמור על זה. לא למען עצמך. כי אם למען אור הירח, קרן האור, היום היפה, הלילה
הלבן ואינספור הכוכבים שלך. השיר והמוזיקה שבך. ההתחלה, הסוף והנצח שלך. העיניים
הנוצצות, הלב הדוהר, המחשבות שמתעופפות. הפרפרים בבטן והנשימה שנעתקת. החיוך
הזורח, הפנים הקורנות, הידיים העוטפות. התקווה שלך. המילים היפות. כל מה שיקר לך.
הכול.
יש לך.
יש לו.
יש לי.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
ניקס