 כינוי:
ניקס גיל: 34
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
פברואר 2013
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | | | | | 1 | 2 | | 3 | 4 | 5 | 6 | 7 | 8 | 9 | | 10 | 11 | 12 | 13 | 14 | 15 | 16 | | 17 | 18 | 19 | 20 | 21 | 22 | 23 | | 24 | 25 | 26 | 27 | 28 | | |
הבלוג חבר בטבעות: | 2/2013
ראשון.
בזמן שההמון הצוהל מתהולל בחוצות העיר, פורק כל עול וכל שכבת לבוש אפשרית ובעצם זונח
כל קוד חברתי לחיים מתורבתים והרמוניים, הגוף הבוגדני שלי מחליט לשבות.
אני בעיצומה של מחלה לא מוגדרת. חום נמוך עד כדי היפותרמיה (35.2), פרכוסים,
התעלפויות, והזיות. אמבולנס, בית חולים, אשפוז וכדורים פסיכוטרופיים (למניעת
הפרכוסים, בין השאר). אינפוזיה, בדיקות דם והתניידות מביכה בכיסא גלגלים.
וכפי שציינתי בהתחלה, מחלה לא מוגדרת. מה שגורם לי לחשוד שאולי הגוף שלי פשוט מגיב
להלך רוחי, שאני מאמינה שכבר הזכרתי שהוא ירוד לאחרונה. אולי הגיעו מים עד נפש
והוא החליט שמגיעה לו הפסקה קלה מלעמוד ללא הרף על המשמר, גם אם – ואולי מכיוון ש –
זה עלול להוביל לדום לב.
שני.
עדיין בבי"ח, ליום התאוששות. מכרסמת ספרים כמו תולעת, וממשיכה להיאבק בדחף
להקיא כל מזון שמוגש אל פי. ההצלחה חלקית, מה שאומר שבמידה מסוימת היא כבירה.
שלישי.
המולות יום האתמול שככו, מלבד כמה מקרים של הנג-אובר, ואת התחפושות, המסכות
והעליצות מחליפים עניבות, תיקי בית-ספר ומצב רוח כללי שפוף.
המגוון האנושי מתעורר עם זריחת החמה ומתפזר לעיסוקיו המרובים, הנועדים לשרת את
הקולקטיביזם. שגרת החיים שבה למסלולה. הכדור חג על צירו. והעיקר שהכול זורם על מי
מנוחות.
אני כבר במאורה.
וההתאוששות נעשית בקצב איטי למדי. אני עדיין חסרת יציבות, רועדת ללא הרף, מאבדת
שיווי משקל באופן תדיר ומועדת מפעם לפעם. 'רצון', 'חשק' או 'השתוקקות' הן אוסף של
אותיות חסרות משמעות. ו'תיאבון', כמו גם 'אוכל', הן מילים ש-הס מלהזכיר.
ההרגשה הכללית היא שמישהו גרף את כל תכולת המוח שלי והשאיר אותי חסרת... פשוט
חסרת. אז אני מרשה לעצמי להתמסר לנמנום שמפיל עליי אחד הכדורים שאני נוטלת ופשוט
נשארת במיטה במשך רוב היום וכל הלילה, כבר לא מבדילה בין שינה לערות.
רביעי.
האדישות המנותקת מפנה את מקומה, בלי שום אזהרה, לכעס.
סתם ככה, משום מקום, מתעורר, עולה ומתרגש בי כעס. כעס חסר מקור. כעס חסר מהות. כעס
חסר צורה.
אני נהיית כלכך מתוחה שכל דבר הכי קטן הוא כמו מפרט הפורט לי על העצבים ומזעזע את
עולמי.
לפתע הכול קטן לי מדי, גדול לי מדי. קר, חם, רועש, מבלבל, מתיש, מטריד, ומתסכל מדי.
לפתע העולם, וכל מה ומי שבו, עשה יד אחת נגדי.
לפתע לשמוע את שמי בוקע מפיו של מישהו גורם למשהו בתוכי להשתולל בזעם.
לפתע כל חיוך שנשלח לכיווני גורם לדם הזורם בוורידים שלי לבעבע כמו לבה רותחת.
לפתע כל מבט, כל שאלה, כל התייחסות כלשהי אליי, גורמים לי לשנאה יוקדת שמציפה
אותי, מאיימת לעלות על גדותיה, ומשכיחה כל זיכרון לרגש אחר מלבדה.
חמישי.
המצב משתפר. אפשר שהיומיים הקודמים היו תופעות לוואי של הכדורים שהתחלתי ליטול. אבל
בכל מקרה, מרגישה קצת יותר מאוזנת. קצת יותר בשליטה.
לא גילוי עצמי מסעיר, כי אם נצנוץ זעיר של קרני שמש הבוקע מבעד לתריסים מוגפים. אני
נוכחת לגלות שמספיקה לי הידיעה שכל מה שאני זקוקה לו, כל מה שאני מייחלת לו וכל מה
שאני חיה בשבילו קיים.
אי-שם בעולם, מחוץ למאורה המוגפת שלי, נושם מישהו מסוים אוויר. והמחשבה הזאת לבדה
משקיטה כל סערה שמתחוללת בי.
אז אני לבד בגופי, ומרגישה עירומה וחסרת הגנה באופן רציף ומתמשך. אבל במובן הרחב
יותר, זה שנמשך ונמתח הרבה מעבר לקווים המוגדרים שתוחמים את גופי, אני לעולם, ואף
פעם, לא לבד. וזה משהו שלא כל אחד יכול לכתוב על עצמו.
אני מודה שכרגע אני מתקיימת על זיכרונות. אני מרבה להרהר ולדוש בכל פיסת זיכרון
אירועי שאני מצליחה להניח עליה את היד. ההווה שלי ריק, חסר תועלת ומשמים. העתיד
מרגיש לי חסר חשיבות ולא שווה התייחסות. ורק העבר, היכן שכבר הייתי וידעתי ונשמתי
וחייתי, ניצב אל מול עיניי ומבטיח לי ומקיים לי.
בעיניים עצומות, ועם רמז לחיוך על השפתיים, אני שם. ולעיתים זה כל מה שנדרש על מנת
להישאר שפויה.
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
