לפעמים אני כלכך
מגוחכת בעיני עצמי.
אני מנסה להבין למה אני, אני. איך אני, אני. והתשובות חולפות אל מול עיניי, כל אחת
מטופשת מרעותה.
אני כן באותה נשימה שאני לא. רק בשביל לגלות שאני בכלל אולי. ואולי לא?
אני נתלית בעקרונות מזדמנים ובדעות שונות ומגוונות, רק בשביל לצלול מטה, אל הבלבול
המוחלט ושינויי התפיסות התכופים שמתברר שאני.
חוסר תועלת, שקרים וכזבים, עשן ומראות, סתירות והטעיות. והכול אפוף בתחושה עזה של
מיאוס.
וזה מגוחך לחלוטין, כל זה.
באמת שאני לא משקרת כשאני אומרת שנמאס לי מעצמי. שאני רק רוצה לעטוף אותי, מי שלא
אהיה, ופשוט להשליך אותי למקום בו לעולם לא אמצא.
ואז את ה -משהו-שאני-לא-מצליחה-למצוא-לו-מילה-כי-בטח-שזה-לא-אני תציף הקלה ושחרור.
אבל אני אף פעם לא עושה כלום. אני הר געש של מחשבות, כשבפועל אני אדמה צחיחה,
חרבה, של פעולות.
אז אני מתייאשת ומסתפקת בלהיות האני המגוחך, המאוס והמיותר לגמרי שאני.
וזה מגוחך לחלוטין, אני אומרת לכם. מגוחך לחלוטין.
* לעשן בשרשרת, ואז-
** לישון בלי לחלום.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
ניקס