This is me. Stripped

מדהים כמה כלום יכול להימתח על פני הרבה יותר מדי. ואם ציון היה ניתן למבזבזים את חייהם אני הייתי ניצבת שם, בראש התור, ממתינה בכמעט שקיקה לפרס שלי, הסוף.
מעציב אותי לחשוב.
כן, אין לזה המשך. המחשבות שלי הן שבילים. והשבילים מובילים כולם למקום הקודר הזה, החף מאשליות, בו אני מאבדת כל רמז למה שאולי היה פעם טוב. אז אני מפסיקה ללכת, אתם יודעים. מפסיקה. וזה כלכך, ועד כדי כך, טוב.

אני לא מכירה את עצמי, כיסיתי את זה. ולמרות זאת כבר יצא לי לקבל את התחושה שאני יותר מדי. יותר מדי מה? אני לא יודעת. אבל בפשטות, וללא הסברים נוספים, יותר מדי.
ואין בזה שום היגיון. אני כלכך מעט שלא הייתי משלמת עליי שקל, ואיכשהו לפעמים אני מרגישה כאילו יש ממני יותר משאני מסוגלת, או רוצה, להכיל.
וזה אומר להיפטר ממטען עודף, לחייך בנימוס ולהיות אסירת תודה. רגע לפני שאשקע ואקיץ כשאני תוהה האם קיים בתוכי לפחות סימן קריאה אחד בודד שאוכל להיאחז בו, לבנות את עצמי סביבו ולהרגיש קצת יציבות.

אבל אתה יודע מה? (כן, אתה). אתה צודק. וזה לא תלוי גיל, אגב. גם כשאהיה בת 80 אתה עדיין תהיה צודק (ולא מפני שהסיכוי לזה שואף לאפס).
יש בנו כוח ואנחנו יפים. ויש לנו את היכולת להאציל מזה על אחרים ולעשות טוב. אבל ההבדל בינינו הוא שאתה יודע איך בעוד הפרחים אצלי בגן רק נובלים. ואני אפילו לא גנן, אז אני לא זוכה למשפט מלא משמעות.

אני רוצה להאמין שבתוך אי-הידיעה שלי מסתתר לו הסיכוי לחיים אחרים, נסבלים. אבל לא משנה כמה נשימות אקח, זה עדיין ירגיש טוב מכדי להיות אמיתי.