קילפתי מעצמי את
שכבות ההגנה שלי וגיליתי שבלעדיהן אני סך של דמעות, כאב, בהלה ושנאה עצמית.
האוויר שבתוכי יצא ממני באותה מהירות בה אנשים נוטשים ספינה טובעת. ואילו הצעדים
שלי היו איטיים, מזדחלים, כאילו כל צעד בטוח שהוא על קצה צוק.
מעשי גבורה נמדדים בכוחות הנפש שהם גובים, בסיכון שהם טומנים בחובם ובאומץ שהם
בנויים עליו.
זה, בכל אופן, מה שסיפרתי לעצמי מאוחר יותר כשישבתי, רועדת, בארון הבגדים של נלי.
וכשרמות האדרנלין בגופי שככו החלטתי שאני מאשימה את חפיסת הסיגריות האחרונה שלנו,
שהלכה והתרוקנה. את נלי, שהלכה ונעלמה. ויותר מכל אותי, מיותר מדי סיבות.
אבל הרווח היה פרחים, שמקשטים כעת את חדרה של נלי. וסיגריות חדשות, שאת כל אחת מהן
עיטרתי במשפט מעודד.
ואני עדיין כאן כדי לכתוב על זה.
אני מרגישה שזה מחובתי לציין שכרגע החיים שלי הם זירת קרב, ואני פחות או יותר
עסוקה בלשרוד את הימים האינסופיים.
אין לי מקום.
אני 30% ניקס, ואני לא מאמינה שאעמוד במישהו חדש שייכנס לחיי.
האם זה בסדר?
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
ניקס